מאמרי דעה ופרשנות
/ ישראל והמזרח התיכון
לפני כארבע שנים, ב–17 בדצמבר 2010, הצית עצמו צעיר תוניסאי, מוחמד בועזיזי, במחאה על עוולות המשטר — אירוע שהביא להפגנות ברחבי העולם הערבי ולהפלת משטרים בתוניסיה, מצרים, לוב ותימן. לרבים נדמה היה כי הגל, שזכה לכינוי "האביב הערבי", ישטוף את העולם הערבי ויביא להקמת משטרים דמוקרטיים במקומות נוספים. מאז הוספד האביב הערבי לא פעם. רבים ראו בקריסת המדינה בלוב, סוריה ותימן, עדות ברורה לכישלון האביב הערבי. ואולם, ההתפתחויות בתוניסיה ובמצרים מלמדות, כי התמונה מורכבת יותר, וכי כמה מההישגים עשויים להתגלות בטווח הארוך כבעלי משמעות היסטורית.
אזרחי תוניסיה הלכו בסוף דצמבר לקלפיות ובחרו בשיעור מרשים — למעלה מ–60% — נשיא חדש. ניצחונו של באג'י קאיד אל־סבסי, מדינאי ותיק, בן 88, ששירת בתפקידים רשמיים במשטר הישן, לווה בחשש שמא הוא ומפלגתו, נידא תוניס, שניצחה בבחירות לפרלמנט באוקטובר את המפלגה האיסלאמית הבולטת אל־נהדה — אינם אלא מסווה לתחיית המשטר העריץ שהופל ולכישלון המאמץ לכונן משטר דמוקרטי. אך למרות הקשיים שתוניסיה מתמודדת עמם מאז 2011, ניתן להצביע עליה כמדינה המהפכנית היחידה שהשיגה הישגים משמעותיים.
המאמר פורסם בהארץ ב-12 בינואר 2015
