מדיניות החוץ האמריקאית בתקופת נשיאים קודמים הייתה מובנת וניתנת לחיזוי מכיוון שנגזרה מאסטרטגיה מוגדרת ונשענה על עבודת מטה של סוכנויות הממשל הרלבנטיות, על בסיס ניתוח של אינטרסים לאומיים. טראמפ החליש את סוכנויות הממשל הרלבנטיות, וההשפעה שלהן על קבלת ההחלטות קטנה באופן משמעותי. בתקופת ממשל טראמפ רוב המומחים בתחום חשים אובדי עצות בניסיונם להבין ולחזות את המדיניות, שכן היא נובעת במקרים רבים מגחמות הנשיא עצמו שמשתנות חדשות לבקרים.
למרות האמור לעיל, ישנם מספר קווים מנחים שניתן לחלץ ממעקב אחר החלטותיו של טראמפ, שאותן ננסה לתאר במאמר זה. חשוב לציין כי בין העקרונות שיתוארו ישנה לעתים קרובות סתירה מובנית, ולכן גם עקרונות אלה אינם מבטיחים חיזוי מלא של מהלכי טראמפ, אך לפחות מספקים רמה מסוימת של חוקיות. יתכן והדיסציפלינה הפסיכולוגית תיטיב לנתח את החלטותיו של טראמפ, אבל אני אנסה לעשות זאת בכלים של דיפלומט לשעבר.
ארבעת העקרונות המעצבים את מדיניות החוץ של טראמפ עד כה:
1. נרקיסיזם
האמונה שלו בהיותו הנושא ונותן האולטימטיבי והרצון שלו לזכות בקרדיט על כך עמדו מאחורי רבות מהיוזמות של טראמפ. דוגמאות בולטות הן הניסיון של טראמפ להשיג את "עסקת המאה" בין ישראל לפלסטינים (הגביע הקדוש של כל הסכסוכים) מבלי להבין שלסכסוך יש שני צדדים, והניסיון שעמד מאחורי הפיסגה התקדימית וההזויה עם נשיא צפון קוריאה.
התייחסותו של טראמפ למנהיגים בינלאומיים אחרים נובעת אף היא מהמידה שבה הם מרעיפים עליו את הכבוד אשר לדעתו מגיע לו. הקרירות שהוא מפגין כלפי אנגלה מרקל למרות האינטרס האמריקאי המובהק יכולה להיות מוסברת בעובדה זו. טראמפ נוטה להתחבר לנרקיסיסטים כמוהו – אורבן בהונגריה, בולסונארו בברזיל ופוטין ברוסיה, ולעומת זאת הוא מתייחס בקרירות למנהיגים בעלי אגו מרוסן.
2. ההיפך מאובמה
כבר בקמפיין הבחירות ניסה טראמפ להציג את עצמו כהיפוכו של אובמה, וכך הוא גם נוהג כנשיא. טראמפ ביטל את השתתפות ארה"ב בהסכם עם איראן שאותו רקח אובמה, למרות שאילו הציגו בפניו את הסכם ה-JCPOA ואמרו לו שהוא יכול לקבל עליו את הקרדיט, הוא היה מחבק את ההסכם ומבליט את ההישג.
טראמפ ביטל את יוזמת אובמה להשיג הסכם סחר במרחב הפסיפי (Trans Pacific Partnership) למרות שהסכם כזה תאם לגמרי את מדיניותו שלו לבודד את סין באזור. בסופו של דבר בחר טראמפ במלחמת סחר מול סין, שבמקום לבודד את סין פוגעת בכלכלת ארה"ב והעולם כולו. טראמפ ביטל את הסכם NAFTA עם מכסיקו וקנדה וחתם על הסכם דומה עם שם אחר. טראמפ נטש את הההובלה האמריקאית בנושא שינויי אקלים, וגם בענייני פנים נלחם ברפורמת הבריאות של אובמה, מהלך שעליו משלמת אמריקה קשות בהתמודדות עם הקורונה.
3. "אמריקה לפני הכל"
גישה זו היא בעצם הרחבת הנרקיסיזם האישי לזה הלאומי. טראמפ נמנע מהמגמה האמריקאית המסורתית לפעול באמצעות ארגונים בינ"ל ולקדם בריתות מכיוון שהן דורשות פשרות אל מול אינטרסים של מדינות אחרות.
"אמריקה לפני הכל" שונה בתכלית מתפיסת ה-exceptionalism שעמדה במרכז מדיניות החוץ של ארה"ב וראתה תפקיד בינלאומי לארה"ב בקידום ערכיה בעולם. טראמפ רואה בגישת ה-exceptionalism המסורתית בזבוז משאבים ואינו רואה בקידום ערכים יעד. ההחלטות של טראמפ מתבססות על השאלה איך אמריקה מרוויחה כלכלית מיחסיה עם מדינות העולם ולא כיצד היא מנהיגה את העולם החופשי. על כן נמנע מלהוביל פעולה בינלאומית להתמודדות עם משבר הקורונה, ניסה להאשים את סין ואף פרש מארגון הבריאות הבינלאומי (WHO). זאת בניגוד לאופן שבו הצליח ממשל אובמה לחסל את נגיף האבולה עוד לפני שהגיע לארה"ב על ידי הובלת מאמץ בינלאומי.
4. ריצוי הבייס
טראמפ רואה בימין האוונגליסטי את בסיס תומכיו הנאמן ומנסה לרצות את האינטרסים התאולוגיים שלהם בזירה הבינלאומית, לא בשל הזדהותו עם ערכיהם, אלא מתוך אופורטוניזם פוליטי. הדבר נכון גם לגבי תורמים ימניים מרכזיים כמו שלדון אדלסון. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים וההכרזה על ריבונות ישראלית בגולן הן דוגמאות טובות לכך. יש לציין שתזמון ההחלטה על העברת השגרירות נועד לסייע למועמד רפובליקני אוונגלי שהתמודד בבחירות מיוחדות באלבמה לסנאט.
במקרים רבים ישנן סתירות בין העקרונות המנחים את טראמפ. במקרים אלו אפשר לזהות שינויי מגמה תזזיתיים בהחלטותיו. גם ריבוי המינויים והפיטורים של מחזיקי התפקידים המרכזיים בהקשרים של מדיניות החוץ קשור בזיג-זג שלו בין העקרונות השונים.
בלחץ האוונגליסטים ושלדון אדלסון נתן טראמפ גיבוי למגמת הסיפוח של נתניהו, אבל אז נתקל בסתירה מול כוונתו להזרים כספים רבים לארה"ב (ויש אומרים גם לקידום עסקים הפרטיים) על ידי מכירות נשק למדינות המפרץ, ולכן ויתר בסופו של דבר על הסיפוח לטובת האינטרסים הכלכליים. יתכן שהדבר גם נבע מניתוח לפיו האוונגליסטים יצביעו עבורו בכל מקרה ולא עבור ביידן הליברל והקתולי, וגם משום שהם אינם מאכלסים את המדינות "הסגולות" בהן יוכרעו הבחירות. במדינות הללו דווקא הוספת משרות ועסקאות – בעיקר בתקופת המשבר הכלכלי של הקורונה – מוערכת יותר.
מקרה נוסף בו נתקל טראמפ בסתירה בין עקרונותיו בהקשר של המזרח התיכון, היה מדיניותו כלפי הנוכחות הצבאית בעירק וסוריה. הוא נטה לוותר על השקעת משאבים ועל הפגנת מנהיגות באזור, אבל היות שמדיניות זאת תאמה למגמה שהוביל אובמה (The pivot to Asia) היא הפכה פחות אטרקטיבית בעיניו, ובנוסף לכך הבייס שלו לחץ למדיניות כוחנית כלפי סוריה ואיראן. הסתירות הללו הסבירו את שיגור 59 טילי השיוט לסוריה ומצד שני את ההימנעות מתגובה על התקפה איראנית על מתקני נפט סעודים. סתירה זאת גם מסבירה את התזזיתיות בין החלטה שכבר פורסמה להוציא את כל הכוחות האמריקאיים מסוריה ובין החלטה הפוכה לאחר מכן להשאיר כוחות כדי לאבטח את מתקני הנפט.
גם בהקשר האסיאתי ניתן לזהות סתירה בין השאיפה הנרקיסיסטית להשיג הסכם תקדימי עם צפון קוריאה לבין הצורך להפגין מדיניות קשוחה ונוקשה כלפי סין ומדינות אחרות באזור. הנרקיסיזם גרם לכך שטראמפ הנחה לקיים פיסגה עם קים ג'ונג איל, שלא הוכנה כראוי, מתוך אמונתו שמעצם נוכחותו ואישיותו הוא ישיג פריצת דרך. טראמפ ביטל תרגילים משותפים לארה"ב עם דרום קוריאה, פגע בברית המסורתית של ארה"ב עימה, כדי להשיג את אותה פריצת דרך מול צפון קוריאה, אך הפיסגה הסתיימה בכישלון צורב.
במידה שביידן יבחר בנובמבר, מדיניות החוץ האמריקאית תחזור להיות צפויה ורציונלית כבעבר. אם ייבחר טראמפ, נצטרך להמשיך לנחש כיצד הוא יפעל, ויש לקוות שהעקרונות המתוארים לעיל יוכלו לסייע בכך. בכל מקרה, חשוב להבין שתמיכתו של טראמפ בעמדות ממשלת ישראל הנוכחית אינה נובעת מאידאולוגיה או אסטרטגיה, שכן מושגים אלו אינם רלבנטיים להחלטותיו של טראמפ ואין שום ערובה להמשכיות במידה ויזכה בקדנציה שניה.
המאמר פורסם ב"זמן ישראל", ב-10 בספטמבר 2020
