מאמרי דעה ופרשנות
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
"כאן 11" סיים לאחרונה להקרין סדרה תיעודית על חמישה מנהיגים ערביים – סדאם חוסיין העיראקי, גמאל עבד אל-נאצר ואנואר אל-סאדאת המצריים, יאסר ערפאת הפלסטיני, חאפז אל-אסד הסורי וחומייני הפרסי. מטרתה של סדרת הדוקו-אקשן הזו, על פי יוצריה, לחשוף את סודותיהם של מנהיגי ערב דרך עיני שירותי המודיעין הישראליים.
הנחת העבודה של היוצרים היא ש"במדינות המזה"ת המנהיג הוא בדרך כלל המחליט הבלעדי", ולכן "הכרת דמותו, מעשיו ומחשבותיו הכרחית לסיכול כוונותיו ההתקפיות". מפתיע ככל שזה נשמע, הקרנת סדרה תיעודית על מנהיגי האזור בפרט, ועל המזרח התיכון בכלל, הינה דבר נדיר למדי. הסכסוך הישראלי-ערבי זוכה לתשומת לב רבה יותר, אולם החברה הישראלית אינה מתעניינת במיוחד בשכניה, הן במצב מלחמה והן במצב של שלום. על כן, יש לברך באופן עקרוני על כל ניסיון תקשורתי להרחיב את הידע של החברה הישראלית לגבי ההיסטוריה של השכנים.
אולם, למרבה הצער, הסדרה סובלת מכמה כשלים מהותיים שפוגמים בתוצאה הסופית. כשלים אלה סובבים סביב ארבע סוגיות:
האחת, אי-בהירות לגבי מוקד הסרטים.
השנייה, בחירת עדשה חד-ממדית דרכה מועבר המידע.
השלישית, בחירה סלקטיבית של מידע שמשרתת את העדשה שנבחרה, אולם אינה משקפת באופן מהימן את הידע ההיסטורי הקיים כיום.
ולבסוף, סתם טעויות היסטוריות. מתוך מטרה להתמקד בעיקר, לא אטפל בסוגיה האחרונה.
1. אי-המיקוד של הסדרה נובע מהעובדה שיוצריה לא החליטו שמא היא נועדה להציג ביוגרפיה של השליטים או לספר את סיפורי הגבורה של המודיעין הישראלי ביחס למנהיגים אלו.
התוצאה היא ערבוב בין פרטים ביוגרפיים של המנהיגים – אשר מסופרים בדרך כלל על ידי אנשי אקדמיה – ובין סיפורי המודיעין המסופרים על ידי אנשי מערכת הביטחון, קרי מוסד, שב"כ והמודיעין הצבאי. וכך, הנרטיב קופץ בין סיפור תולדות חייו והחלטותיו של המנהיג, ובין פרשיות מודיעין – לעתים שוליות – שמקבלות נפח שידורי מעל ומעבר לחשיבותן ההיסטורית.
כך, למשל, פרשת המדענים הגרמנים בתקופתו של עבד אל-נאצר (מבצע "דמוקלס") – שנלעסה כבר לא מעט לאורך השנים – תופסת כמעט כשליש מהפרק על מנהיג חשוב זה. ניתן היה להבין החלטת הפקה ועריכה אם פרשת פיתוח הטילים נגד ישראל אכן הייתה איום של ממש על קיומה של ישראל, אולם המחקר ההיסטורי מלמד כי לא כך היה. למעשה, כבר בזמן אמת – כפי שראש המוסד מאיר עמית כתב – היה ידוע כי הטילים שהוצגו לראווה במפגן הצבאי של העשור למשטר, אינו שמיש ונועד בעיקר לצרכי תעמולה פנימית. למעשה, גם חלק מהמרואיינים הודו בכך, אולם למה לקלקל סיפור טוב המספר על מדענים גרמנים, לאחר השואה, שמסייעים לשליט המצרי לפתח נשק שישמיד את ישראל. במלים אחרות, הצגת הסיפור נועדה לחזק את התזה שמדובר במנהיג הפועל להשמדת ישראל.
2. עניין זה מביא לסוגיה השנייה, וזו הפריזמה או העדשה דרכה מוצגת הסדרה. כינויה "אויבים" ממקם את גלריית האישים תחת עדשה מאיימת. ספרות הפסיכולוגיה הפוליטית קוראת לכך "דמוניזציה" או השטנה. במלים אחרות, היריב מתואר בצורה מאיימת ומפחידה, לעתים בצורה מוגזמת באופן שאינו משקף את המציאות המורכבת. דמוניזציה מתרחשת כמעט בכל סכסוך, וישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו. היא נועדה לחזק את הסולידריות והנחישות של החברה במאבקה נגד האויב המשותף. אמנם אף לא אחד מהמנהיגים היה ידיד של ישראל (גם לא סאדאת), אולם חלקם לא שאפו לחסל את ישראל, ואף קיימו עמה לעתים קשרים חשאיים. מידע זה, שאינו עולה בקנה אחד עם התואר "אויב", לא נכלל בתכניות, אם מחמת צנזורה עצמית או בורות.
3. דבר זה מוביל לביקורת השלישית והיא בחירה סלקטיבית של מידע. התיאור של עבד אל-נאצר כמי שחתר להשמיד את ישראל תואם לתיאור המסורתי שלו בתקשורת הישראלית כהיטלר וכמוסוליני, כאשר עיקרי האידיאולוגיה שלו שפורסמו ב"פילוסופיה של המהפכה" הושוו ל"מיין קאמפף" של היטלר.
למותר לציין, כי אין שום דמיון בין שני הכתבים הללו. ואולם, יש גם עדויות שעבד אל-נאצר ניסה לקיים מגעים עקיפים וישירים עם ישראל. מאיר עמית חשף כי ב-1966 התקיים קשר עם קצין בכיר בצבא המצרי שהיה אמור להוביל לפגישה ישראלית-מצרית רמת דרג בקהיר, אולם איסר הראל טרפד את היוזמה, בעיקר בשל "מלחמות יהודים". המוסד הוביל את המגעים הללו ולכן מן הראוי היה להכלילם בהתייחסות של המודיעין למנהיג המצרי, אולם תיאור זה היה "מקלקל" את דימויו השטני החד-ממדי.
גם ערפאת קיים קשרים עם ישראל באמצעות בכירים בארגונו בשנות ה-70 ו-80, ואף הכיר בישראל ובהחלטה 242 כבר ב-1988, חמש שנים טרם הסכמי אוסלו, אולם ישראל בחרה להתעלם, וכך גם התכנית על ערפאת. העיתונאי דני רובינשטיין אמר בסוף הפרק כי הוא מאמין שערפאת רצה הסדר שלום, אולם אין ניסיון להבהיר מה מביא את אחד הפרשנים המוערכים בארץ לערפאת (רובינשטיין כתב עליו ביוגרפיה) לומר משפט שעומד בסתירה לכל מה שהוצג בפרק. שהרי אם המטרה היא להראות את האויב והטרוריסט ערפאת, הרי כל מידע שעלול לפגוע בדימוי זה אינו רצוי.
הפרק על אסד עוסק בהרחבה בפעולות הטרור של המשטר, אך ממעיט לעסוק במגעי שלום עם ישראל לאורך שנות ה-90. גם כאשר הוזכר תהליך השלום, המסקנה מפי דניס רוס הייתה כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתגמש ולכן המשא ומתן נכשל.
אולם, הידע שקיים כיום מאושש את הקביעה כי אסד בימיו האחרונים רצה לחתום על שלום עם ישראל כדי להותיר לבנו ירושה שקטה בחזית הזו, אולם התעקשותו של ברק שלא לאפשר לאסד להגיע לכנרת, כדרישתו, שמה קץ לשיחות. קלינטון האשים את ברק בטרפוד ההסכם. במלים אחרות, לא תמיד "האויבים" אשמים בהחמצת הזדמנויות אלא גם ישראל החמיצה הזדמנויות (וכמובן אפשר להתווכח אם זה היה רצוי וכו' אבל זה כבר וויכוח אחר).
באשר לסאדאת, אמנם הפרק דן בצדק בפספוס המודיעיני של השלום, אך משום מה התעלם מהתפקיד החשוב שמילא המוסד במפגש שהתקיים בין דיין ונציג מצרי בכיר במרוקו והכשיר את הקרקע לביקור סאדאת בירושלים.
כתיבת ההיסטוריה, כמו גם סיפורה התיעודי בקולנוע ובתקשורת, היא תהליך דיאלקטי שמושפע מחשיפת מסמכים חדשים וקיומה של פרספקטיבה היסטורית עמוקה יותר שמאפשרת – ולעיתים דורשת – רוויזיה בנרטיב ההיסטורי. מצופה מסדרה דוקומנטרית חדשה שלא תשחזר את הנרטיב הישן אלא תשאל שאלות שלא נשאלו או תקרא תיגר על תפיסות קיימות. למרבה הצער, הסדרה מאששת את הסטריאוטיפ הישן של הערבי או הפרסי "האויב" ומפספסת את חלקם של קברניטי ישראל והמודיעין בניפוח הדימוי השלילי של האויב, וכן את תרומתם להחמצת הזדמנויות לשלום.
**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 בפברואר 2021.
