סוחרי החיסונים שכחו את המוסר

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

משבר הקורונה הרחיב את ארגז הכלים של העוצמה הרכה שבה משתמשת הדיפלומטיה הבינלאומית. היעדר שיתוף פעולה בינלאומי אפקטיבי במאבק בנגיף, שנבע במידה רבה מהיעדר מנהיגות אמריקנית ומשחיקה באמון במוסדות המולטילטרליים – עוד מאפיין של כהונת דונלד טראמפ – יצרו דגם חדש של הרחבת אזורי ההשפעה. האמצעי: הפצת חיסונים למדינות שונות.

שתי המדינות המובילות בהקשר זה הן סין ורוסיה, שמנסות לשווק את החיסונים שפיתחו – בעיקר למדינות מתפתחות שידן אינה משגת, או לכאלה שטרם הספיקו לחתום על הסכמים עם היצרניות המערביות.

סין פועלת במרץ וממניעים ברורים: באמצעות אספקת חיסונים – לא רק למדינות מתפתחות באפריקה אלא לאחרונה גם למדינות מפותחות – היא צוברת נקודות זכות והשפעה שיתורגמו בעתיד למטבע מדיני-כלכלי. נקודות הזכות ההסברתיות מובנות גם כן (סין גם הצטרפה ליוזמת COVAX של ארגון הבריאות העולמי, שנועדה לסייע בחיסונים למדינות מתפתחות. זאת ברקע פרישתו של טראמפ מהארגון, וההודעה של ממשל ביידן על חזרה).

לאחרונה התברר שגם ישראל רותמת את החיסונים לזירה המדינית. לפי הדיווחים היא מעבירה חיסונים לשורה של מדינות, ביניהן כאלה שמתכוונות להעביר את שגרירויותיהן לירושלים. בהקשר זה הוזכרו בין השאר גואטמלה, הונדורס וצ'כיה.

ומה ביחס לפלסטינים בשטחים? האם ישראל צריכה להירתם להבטיח אספקת חיסונים גם להם (ולא רק לבעלי אישור עבודה)? ובכן, לאחר שהסכמנו שעניי עירך קודמים, התשובה צריכה להיות חיובית, וזאת ללא קשר לדיפלומטית החיסונים. מדוע? בגלל ארבע סיבות עיקריות וברורות לחלוטין:

ראשונה היא הסיבה המוסרית. לאחר שהבטיחה את צורכי תושביה, ראוי שישראל תסייע לשכניה המצויים תחת שליטתה, או לכל הפחות תחת השפעתה, להתמודד עם מגפה עולמית. דווקא בשעה זו מתגלה דמותה האמיתית של מדינה וחברה. ביחס לתושבי רצועת עזה, והזיקה שהיו ויצרו בין אספקת חיסונים והשבת הבנים המוחזקים על ידי החמאס, היטיב אבירם שאול, אחיו של אורון, להסביר מדוע יש אינטרס ישראלי – ערכי, דתי, מוסרי, ובריאותי – בהעברת חיסונים לפלסטינים ברצועה בנפרד מהצורך להגיע להסכם עם החמאס ביחס לאסירים.

שנית, מבחינה משפטית ישראל מחויבת לדאוג לאוכלוסייה שנמצאת תחת שליטתה. זה כבר הובהר בעבר על ידי בתי המשפט בארץ, הן ביחס למסכות אב"כ במהלך מלחמת המפרץ, והן לגבי מניעת משבר הומניטרי ברצועת עזה. יש גם שיטענו בתוקף ובמידה רבה של צדק שהמשפט הבינלאומי מחייב את ישראל בכך.

שלישית, מבחינת בריאות הציבור הישראלי, מתבקש לסייע בחיסון שכנינו שעימם אנו באים במגע. ככלות הכול, עשרות אלפי עובדים נכנסים לעבוד בישראל, אם באופן מוסדר אם לאו. הם כולם באים במגע עם סביבתם ומשפחותיהם, והמעטפת בינינו ובין יהודה ושומרון כידוע אינה אטומה.

ורביעית, מבחינה תדמיתית–הסברתית, ברור שמהלך מעין זה ישרת היטב את מדינת ישראל בזירה הבינלאומית, הן מול דעת הקהל והן מול ממשלות. ואגב, הבדיחה שסופרה בפינת "עדכוני סוף השבוע" של תוכנית הסאטירה "סאטרדיי נייט לייב", שבה המנחה עדכן ש"ישראל דיווחה שהיא חיסנה מחצית מהאוכלוסייה" ואז הוסיף "ואני הולך לנחש שזה החצי היהודי", ממחישה היטב פירושה ונחיצותה של דיפלומטיה ציבורית.

השיח של השנים האחרונות, ששוקל כמעט כל סוגייה במונחים של תועלת, דחק הצידה טיעונים ודגשים מוסריים-חברתיים המבליטים את נחיצותם של ערכים כמו סולידריות חברתית, אחריות משותפת וכדומה. אלה נתפסים כמעידים על חולשה במקום על חוסן ואמונה בצדקת הדרך. נכון ששיח מעין זה מתקיים ברחבי העולם וישראל אינה חריגה, אולם דווקא ישראל – שמרבה להלל את יכולותיה ואת סגולותיה לחברה האנושית, צריכה מעת לעת להביט על משברים ומגפות בעיניים אנושיות יותר.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 02 במרץ 2021.