עבור ישראל, עיראק היא אתגר ביטחוני אך גם יעד להתקרבות אזרחית

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

חלקה האחרון של 2019 עמד בסימן הפגנות מחאה נרחבות ומתמשכות ברחבי עיראק נגד האליטה הפוליטית השלטת במדינה והעומדת מאחוריה: איראן. בסוף נובמבר התפטר ראש הממשלה, עאדל עבד אל-מהדי, ונכון לימים אלה טרם נמצא לו מחליף. מצב עניינים זה מחזק את תחושת השותפות האזרחית בין מספר גדל של עיראקים לבין הישראלים: גם אלה וגם אלה עוינים את איראן, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר ברשתות החברתיות. מן העבר השני של המתרס, איראן ובעלי בריתה בצמרת העיראקית מאשימים את ארה"ב וישראל בליבוי ההפגנות.

2019 לא הביאה לשינויים משמעותיים ביחסי ישראל-עיראק. עם זאת, חלה עלייה הדרגתית ביחסה של ישראל לעיראק כאל אתגר ביטחוני, שכן היא רואה בה חוליה חשובה בשרשרת העברת אמצעי הלחימה ונשק אל החזית בגבול הצפון. בישראל עוקבים בדריכות אחרי הקמת הבסיס הצבאי אבו-כמאל הסמוך לגבול עיראק-סוריה. לפני מספר חודשים בוצעו בעיראק מספר תקיפות מל"טים נגד בסיסי המיליציות השיעיות. תקיפות אלה בתוך השטח העיראקי, לראשונה מאז תקיפת הכור אוסיראק ב-1981, יוחסו לישראל. קודם לכן, תקפה ישראל מספר פעמים יעדים של אותן מיליציות בסוריה.

ממשלת עיראק מינתה ועדת חקירה וזו קבעה, באיחור רב, כי ישראל אחראית לתקיפות. השלטון בבגדאד נמנע מלאיים בתגובה, אך המיליציות השיעיות פתחו "חשבון דמים" עם ישראל והחריפו את טון ההתבטאויות נגדה. האוכלוסייה העיראקית, לעומת זאת, גינתה ברובה את האופן שבו איראן הופכת את ארצם לזירת התגוששות עם ארה"ב וישראל. בשולי השיח הזה, ועוד לפני שפרץ גל ההפגנות, הופיעו ברשתות החברתיות גם ביטויי שמחה על הפגיעה בכוחות הפרו-איראניים השנואים.

למחוז הכורדי האוטונומי שבצפון עיראק, ההפגנות נגד איראן לא הגיעו. שם עמלים דווקא עם תיקון הקשרים עם טהראן, בתהליך שמתרחש באופן מובן תוך צמצום הקשרים עם ירושלים. בשנה החולפת לא היו ביקורים של אישים משמעותיים בכורדיסטאן וגם לא נשמעו הצהרות מעניינות בנוגע ליחסים. ניתן בהחלט לומר כי בעוד שבשנים קודמות עסקה ישראל בעיקר בהזדהות עם הכורדים ושאיפותיהם, ב-2019 היא "גילתה" את עיראק הערבית ואת העובדה שהתחום האזרחי (התרבותי-זהותי) הוא בעל פוטנציאל לביסוס יחסים עם בגדאד. היהדות משחקת תפקיד חשוב בהקשר זה, שכן מדובר באפיק "לגיטימי" יותר מבחינת עיראק לקשר עם ישראל.

חשוב להדגיש, הצמרת הפוליטית של עיראק כבולה לאיראן בנושא הישראלי. עם זאת, היא לא מונעת את מודל "הכשרת הלבבות מלמטה", וזה אף התגבר עם פרוץ ההפגנות. מדובר ביחסים שמתקיימים באופן פרטי, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות. עיראקים רבים מביעים תקווה כי לאחר שיחול בארצם השינוי המיוחל, היא תכונן יחסים עם ישראל. זאת ועוד, הם מייחלים שישראל תפעל לטובת העם העיראקי ותפגע באיראן. הזדהות זו אינה באה לידי ביטוי באופן פומבי, אך לצד זאת ביטוי השנאה לישראל שוליים ביותר בהפגנות.

משרד החוץ זיהה את המגמה הזו עוד בשלהי 2018 והקים קבוצת פייסבוק ייחודית בשם "ישראל בלהג העיראקי", המיועדת לשיח עם עיראקים. הקבוצה צברה תאוצה בשנה החולפת ומונה כיום כ-273 אלף עוקבים. בנוסף, במהלך 2019 ביקרו בישראל ארבע משלחות עיראקיות כאורחות של משרד החוץ. עיראקים נכללו גם במשלחת ערבית אחרת שהגיעה לארץ. באפריל, אחרי שדבר הביקורים הודלף לתקשורת, התקיים בעיראק דיון בשאלת הנורמליזציה עם ישראל. ועם זאת, האיום על עיראקים שמשתתפים במפגשים שכאלה הוא רציני ומוחשי.

ביולי 2019 נרשמה קפיצת מדרגה נוספת, כששר החוץ ישראל כ"ץ פרסם ברכה כללית לעם העיראקי ובה הביע רצון בהגברת שיתוף הפעולה בין העמים. אחרי פרוץ גל המחאה, פרסם כ"ץ הודעת תמיכה "בעם העיראקי ובדרישותיו הצודקות". חודש לאחר מכן גינה ראש הממשלה בנימין נתניהו טבח שביצעו המיליציות השיעיות בבגדאד והאשים את איראן באחריות לו. נכון כי הדרגים הבכירים בישראל ראו בכך הזדמנות לנגח את איראן, אך אין בכך כדי לבטל את העובדה שישראל היא המדינה היחידה באזור עד כה שהביעה הזדהות עם המפגינים.

עיראק עומדת כעת בפני פרשת דרכים שתשפיע בוודאות על יחסיה עם ישראל. אם ידוכאו ההפגנות, בסיוע איראני פעיל, היא תהפוך למדינת חסות של הרפובליקה האיסלאמית ובבגדאד תשב ממשלת בובות בעלת יכולת התנגדות מצומצמת מאוד לדרישות מטהראן. אם הסטטוס קוו יישמר, ממשלת עיראק תיחלש בהדרגה, עיראק תישקע לשיתוק פוליטי, תאבד עוד יותר מחשיבותה האזורית ומהיותה יעד עבור ישראל. לעומת זאת, אם יצליחו המפגינים להפיל את המשטר, תיווצר לישראל הזדמנות של ממש. במצב שכזה, הסנטימנט האנטי-איראני יוביל את הממשלה החדשה לחפש בעלות ברית חדשות שיכבדו את השינוי שהתחולל בה. בעלות ברית שכאלה יהיו רחוקות מטהראן, דבר שעולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 19 בפברואר 2020.