כל הפרסומים
/ ישראל ואגן הים התיכון
ה"דיפלומטיה של הרגשות" הפכה לפני עשור לאחד הכלים המשמעותיים בהבנה וניתוח מדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים. במרכזו של השיח עומד הצורך להבין מנעד רגשי מסוים כדי לנתח באופן אפקטיבי יחסים בין מדינות, מנהיגים וארגונים בינלאומיים. בישראל נעשו בעבר יחסית מעט ניסיונות להשתמש בעדשה הזו וההתמקדות הייתה ברכיב "הכבוד", שהוא מרכזי בזירה המזרח תיכונית.
במאמר זה אתמקד ביחסי ישראל-טורקיה, על רקע ביקורו מחר (רביעי) של הנשיא יצחק הרצוג באנקרה. אציג בקצרה מדוע חשוב לתכלל את "רגשות האמון" והמנעד השלילי שלהם — רגשות של אי-אמון — ביחסים עם טורקיה כשכבה נוספת שמשלימה או מאתגרת אינטרסים שנתפשים אצל רבים כ"רציונליים" בלבד. אתמקד בממדים הקולקטיביים והאישיים של רגשות אלו, וזאת במטרה לסייע להבנה טובה יותר של מערכת היחסים בין שתי המדינות.
שלושה מנגנונים קולקטיביים ואישיים של רגשות משפיעים על התנהלותן של מדינות ומאפשרים לנו לתכלל אותן בבואנו להבין ולחקור התנהגות במדיניות החוץ: הראשון הוא המנגנון הקולקטיבי – המדינה. "הקבינט" או "משרד החוץ" הם למעשה קבוצות של אנשים, הפועלים ומבטאים דינמיקות בין-אישיות ומנגנונים רגשיים של האנשים המרכיבים אותן. החלטות של מדיניות חוץ בקרב קבוצות של אנשים מתקבלות בתוך מערכת יחסים אנושית הכוללת גם ממד רגשי.
המנגנון השני – המנהיג/ה. המנהיגים מחזיקים בדעות ורגשות שמוחצנים במפגשים עם מנהיגים אחרים. לעתים, מנהיגים מבקשים לקלוע לרגשות הציבור בהחלטות במדיניות חוץ תוך התחשבות ברגשות קולקטיביים של אזרחי המדינה והאתוס הלאומי. אולם, במקרים אחרים מנהיגים פועלים תוך התעלמות מרגשות ציבוריים מסויימים. המנגנון השלישי הוא זה התרבותי. מנגנון זה מצביע על כך שמדיניות החוץ של מדינה צומחת מתוך מבנה מסוים של שיח תרבותי ומבנה חברתי, ובכללם מערכת של ערכים, הבניות חברתיות ורגשות.
שלושת המנגנונים הללו מצביעים על כך שאנו מתייחסים למדינה לעתים כיצור פרסונלי שיש לו רגשות. לדוגמה, השפלה לאומית או כבוד לאומי. רגשות יכולים להלום ולהתאים לאינטרסים הרציונליים של המדינה או המנהיג. לעתים הצגתם על-ידי מנהיגים בשיח הציבורי נעשית מתוך שיקולים תועלתניים של גיוס הציבור או העלאת קרנם. רגשות אמון קולקטיבי ואינדיבידואלי הם דוגמה מצוינת להמחשת קיומו של מנעד רגשות במדיניות החוץ של ישראל, ואת האופן שבו ניתן להשתמש בהן להשגת יעדים ומטרות רציונליים ביחסי ישראל-טורקיה בעשור האחרון. אומנם זה לא המקום לדון בכך, אבל חשוב להדגיש כי לא מדובר בשני קטבים. אמון ואי אמון שזורים זה בזה במנעד רחב יחסית, וכפי שהדוגמאות הבאות ימחישו, יש תקופות בהן דגש ניתן על אי האמון בתקופה אחרת על בניית אמון.
היחסים בין ירושלים לאנקרה מבליטים רגשות מעורבים בקרב הציבור הישראלי: מצד אחד, חוסר אמון מוחלט. מצד שני, הזדהות, אמון ואפילו אהבה לחמימות הטורקית. אין כמעט ישראלי שלא מחזיק ברגש כלשהוא לגבי טורקיה. לא מעט ישראלים ביקרו בה ומצאו בה יעד תיירותי חמים, מפנק במחיר מוזל ובסך הכל ידידותי. אולם, הרגש הציבורי החיובי הזה, שהיה קיים מאז שנות התשעים ועד אמצע שנות האלפיים, נמהל בעשור וחצי האחרון ברגשות חוסר אמון קשים כלפי ראש ממשלת טורקיה ולאחר מכן נשיאה, רג'פ טאיפ ארדואן.
וכך, ישראלים לא מעטים מוצאים בטורקיה סוג של אויבת, מדינה מוסלמית עם זיקה ברורה לאיסלאם הפוליטי, למאבק הפלסטיני, וכמדינה לא בטוחה לישראלים. זאת ועוד, חלק משמעותי בציבור הישראלי רואה בטורקיה כמעין בָּבוּאָה של ארדואן. הנשיא הטורקי נתפש כמי שאינו מחזיק בעמדה הוגנת כלפי ישראל, תומך ללא סייג בעמדה הפלסטינית, במיוחד בחמאס ובטרור, וכמי שמתערב ללא הרף בנושא ריבונות ישראלית בגדה ובשאלת ירושלים. בניגוד לתפישה החד-ממדית הזו, ארדואן גם רואה בישראל בין היתר שותפה פוטנציאלית בתחום האנרגיה והסחר, מכיר ביכולתה לסייע ביחסיו עם ארה"ב ובחשיבותה כשחקנית מרכזית במזרח התיכון.
הקשר בין מנהיגי ישראל וטורקיה בשנים האחרונות ביטא את הממד הקולקטיבי של הרגשות החברתיים. לכן, הם עשו שימוש נרחב ברגשות אי-אמון אלו כדי לצבור הון פוליטי. היחסים המתוחים בין בנימין נתניהו לבין ארדואן לוו בעקיצות הדדיות בתקשורת, ברטוריקה של כעס ובהאשמות הדדיות, וביטאו אי-אמון שנתפש קודם כל כרגשי וקולקטיבי. זכורים למשל חילופי הדברים ביניהם בעקבות סערת הפוסט של רותם סלע, במהלכם כינה נתניהו את הנשיא הטורקי "דיקטטור" וארדואן טען שנתניהו הוא "רוצח ילדים". הרטוריקה הזו תמכה באינטרס הריאליסטי של כל אחד מהם – שניהם השתמשו ברגשות השליליים על מנת לגייס תמיכה פוליטית ציבורית נרחבת.
חשיבות הרגשות, הפעם בהקשר של רגשות חיוביים כמו סימפטיה ואמון, באה לידי ביטוי גם בתהליך הנרמול הזהיר ביחסי ישראל טורקיה. בחודשים האחרונים נבנה נתיב חיובי של קשר בין הרצוג לארדואן. ניכר כי האמון בין השניים הוא יותר רציונלי מרגשי. האמון הרציונלי מתרכז בהסברים קוגניטביים לנתינת אמון ושיתוף פעולה, למשל: עובדות או פעולות שניתן להוכיח. אמון רגשי בנוי יותר על חיבור אמוציונלי בין אדם לרעהו שלא ניתן לכימות או הוכחה, ולכן הוא לא מתבסס בהכרח על עובדות. הרצוג וארדואן מבינים היטב כי הדרך לממש את המטרות המדיניות היא דרך בניית מערכת רציונליות של רגשות אמון. מערכת זו מאופיינת קודם כל ביכולתם להתעלם מהרגשות הקולקטיביים השליליים שמלווים את היחסים בין המדינות בשנים האחרונות.
המפתח להתקדמות חיובית הוא בכך שהרצוג אינו מחזיק בתפקיד רשמי ברשות המבצעת ואינו אחראי על יחסי החוץ של ישראל. ניסיונו הפוליטי והבינלאומי, וגם הרקע הפוליטי שלו כמנהיג המחנה הציוני הליברלי לשעבר — מחזקת את תחושת האמון הרציונלי והקוגניטיבי עם ארדואן. הוא תופס את הרצוג כדמות מאוזנת ומנוסה. רקע זה מסייע לגשר על הפערים עם ההנהגה הקודמת ולהציע אלטרנטיבה שמשיגה מטרות שנחשבות רציונליות. אולם, יש לזכור כי הרגשות החיוביים בין הנשיאים באים לשרת רצון מדיני, ולא להיפך. הם ייפגשו כדי לקדם מטרות מדיניות ורציונליות לחלוטין, לא כדי לשתות קפה טורקי ביחד. ארדואן רוצה לחזק את הקשר עם ישראל ואת מעמדה ותפקידה של טורקיה במזרח הים התיכון; ישראל רוצה בין השאר לצבור כוח נוסף במאבק האזורי נגד איראן ולהחליש את תמיכת ארדואן בחמאס.
ובכל זאת, ביקור הרצוג בטורקיה הוא הזדמנות נוספת לצפות כיצד "תיאטרון הרגשות" יכול לשרת השגת מטרות רציונליות. ראשית, עצם ההזמנה עצמה של הרצוג לאנקרה, היא כבר הישג מדיני שנשען בין היתר על שימוש נכון בטיפוח האמון בין הנשיאים ויכולתם להפגין רגשות חיוביים מדודים בנוגע לביקור, גם כלפי הציבור שלהם. כדי להבין את ההתרחשויות במהלך הפגישה הצפויה, וגם כדי להשיג את היעדים המדיניים, כדאי לשים לב לאופן בניית האמון הרציונלי בבחירת המילים, במחוות, בשפת הגוף, בהקשרים היסטוריים שיינתנו, אפילו בטונים של הדיבור.
כדי שהריקוד הדיפלומטי של הרצוג יצליח, חשוב שהנשיא יתכלל את הרגשות הנוכחיים של הציבור הישראלי ביחס לטורקיה. ראשית, רצוי שהנשיא יתמקד בהמשך בניית האמון הרציונלי והפגנת נכונות לתהליך של התקרבות, לצד הבהרה כי ישראל אינה מוותרת על האינטרסים החשובים לה. שנית, על מנת להשיג את המשימה המדינית הזו, כדאי שהרצוג יעורר רגשות של כבוד, החשובים מאוד לטורקים, לצד הפגנה של איפוק, כובד ראש ורצינות שחשובים לציבור בישראל. מומלץ שההתנהלות של הרצוג בביקור תבטא זאת. למשל, מומלץ שילחץ את ידו של ארדואן בפורמליות תוך חיוך מאופק, אך לא בחמימות רבה מדי. לחיצת יד פורמלית תדגיש את האמון הרציונלי בין השניים ותדגים שהרצוג גם מתחשב ברגשות הקולקטיביים והספקנות הישראלית.
הרצוג יכול לעשות שימוש גם בהענקת המתנה המסורתית ככלי להפגנת רגשות. יש להתייחס לכך בכובד ראש. למשל, מתנה שתכבד את העבר העות'מאני של ירושלים עשויה להתפרש כמחווה של כבוד לארדואן והכרה במורשת הטורקית, אך בה בעת עשויה להתפרש כבעייתית על-ידי חלק מהציבור בישראל. לכן, גם כדי לחדש את בניית אמון קולקטיבי בצד הישראלי – מומלץ להימנע ממחווה שכזו.
לצד המחוות הגופניות וגינוני טקס שונים, גם לבחירת המילים יש משמעות רגשית. בשיחה בין השניים כדאי להרצוג להשתמש ברפרנס היסטורי חיובי שמעורר רגשות אמון רציונליים ונוסטלגיים ואף פורט על המיתר העות'מאני — נרמול היחסים בין ישראל וטורקיה ב-1992, אשר בו לקח חלק חשוב אביו של נשיא ישראל הנוכחי, והוביל לרומן הטורקי-ישראלי בשנים שלאחר מכן. רשמית, הביקור ההוא התקיים לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד.
כדי לעמוד במשימה מדינית, רגשות מסוימים צריכים להיות מוחצנים ומתוזמנים עד כמה שניתן. נכון שלא תמיד ניתן לצפות מראש כיצד מנהיגים מגיבים בסיטואציות דיפלומטיות, אך תכלול השימוש במנעד רגשות הוא מהותי בשלבי הניתוח והתכנון של המשך היחסים בין ישראל טורקיה. יהיה מרתק להתבונן ולנתח את מה שישתקף בפגישה, בהצהרות המשותפות והאינדיבידואליות ששני הנשיאים יעניקו, בראיונות לתקשורת, בציוצים בטוויטר ובעיתונים. כל אלה יספקו כר פורה לניתוח אם ניתן להגיע להישגים מדיניים ואם המפגש סייע בשיקום היחסים בין המדינות.
**המאמר פורסם בהארץ, 8 במרץ 2022
