כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
בניגוד למדינות אחרות בהן יוצאי משרד החוץ הופכים לסחורה חמה רגע אחרי שפרשו, אצלנו הם אינם מצליחים כמעט להשתלב בפוליטיקה או במערכות ציבוריות והניסיון היקר שלהם יורד לטמיון.
השיח הביטחוני שולט בחברה ובממשלה הישראלית. בקמפיין הבחירות האחרון כמעט כל מפלגה ניפנפה בגנרל זה או אחר. סופרים כמה שנות שירות ביטחון או כמה מחבלים כל אחד הרג. כולם בישראל מכירים את הרמטכ"ל ואת אלופי הפיקוד. אבל מי יודע לנקוב בשמו של מנכ"ל משרד החוץ או שגריר ישראל בבריטניה?
זהו רק ביטוי קטן (ופחות חשוב) לדומיננטיות המוחלטת של השיח הביטחוני. הדומיננטיות הזו היא בעיה! ישראל בוחנת פעמים רבות מדי את המציאות דרך כוונת הרובה ומחפשת איומים, כמו שעושים בצבא, וזאת במקום להרים את הראש, לזהות הזדמנויות, לחפש שותפים ולהימנע מלהיכנס לבורות או מלחמות מיותרות. לכן, כפי שמראה גם דו"ח מבקר המדינה, מוצאת עצמה ישראל בסבבי לחימה בלתי נגמרים בעזה, בלבנון ובהר הבית, כשבסוף כל אחד מהם חוזרים לנקודת ההתחלה. וכאשר כבר בוחרת ישראל לפעול בכלים מדיניים ומנהלת משא ומתן עם חמאס כדי לדחות את הסבב הבא, אנשי הביטחון הם אלו שמובילים את המהלך, ההישגים הם קצרי מועד ופוגעים באינטרס המדיני-ביטחוני ארוך הטווח של ישראל לחיזוק המתונים באזור וביסוס אפשרות לבניית חיי שלום.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-14 באפריל, 2019
