מבלי להיכנס לסבך הפוליטי-חברתי-תקשורתי הצפוי לממשלה החדשה ולנו בתקופה הקרובה, ראוי להזכיר לראש הממשלה נפתלי בנט, לשר החוץ יאיר לפיד ולשר הביטחון בני גנץ כמה נקודות, עקרוניות וידועות אולי, הנוגעות למדיניות החוץ הישראלית. מדובר בהיבטים שלמיטב הבנתי גם ממשלת הקצוות הנכנסת תוכל לאמץ. דווקא לנוכח רף הציפיות הנמוך המלווה את הקמתה, ראוי לחזור לכמה אמיתות בסיסיות:
1. מקומה הטבעי של מדינת ישראל הוא בקרב המדינות הליברליות-דמוקרטיות. בשנים האחרונות היא התחברה לממשלים בעלי גוון סמכותני (בהונגריה, בברזיל ובמדינות אחרות), ודומה היה שהיא חשה מאוד בנוח עם זה. חוזקה של מדינת ישראל נשען על השילוב של ערכים ואינטרסים משותפים לטווח הארוך, ולא על אינטרסים לטווח הקצר בלבד. נכון שלעיתים, אפילו קרובות, נשמע ביקורת מצד ידידנו הליברלים. אולם ממתי ישראל חוששת מביקורת ולא מאמינה בצדקת דרכה?
2. היחסים עם בת בריתנו האסטרטגית, ארה"ב, דורשים תיקון מהיר ועמוק. הנזק מן החיבור הקרוב וההדוק מדי עם ממשל טראמפ ניכר היטב בקרב המפלגה הדמוקרטית, ולא פחות מכך בזירה הציבורית האמריקנית, שבה נהנתה ישראל מתמיכה דו-מפלגתית מרשימה. הנשיא ג'ו ביידן הוא ידיד נאמן של מדינת ישראל, אולם הוא לא פועל בחלל ריק. כך גם הקהילה היהודית על גווניה השונים.
3. יותר מתמיד ישראל זקוקה ליוזמה מדינית, כזו שלא תבליט אך ורק את ה"לא" אלא את ה"כן". כיצד ישראל רואה את עצמה משתלבת באזור, ובזירה הבינלאומית בכלל, ביחסי שלום ושיתוף פעולה? דרושה יוזמה שתתבסס על העקרונות וההחלטות הבינלאומיות שהיו מקובלות על כל ממשלות ישראל, בהן החלטות 242 ו-338 של האו"ם ו"מפת הדרכים" מבית מדרשו של ממשל בוש (הבן). היוזמה הזאת צריכה לשקלל את השינויים הדרמטיים באזור בעשור האחרון, כולל ההישג של הממשלה היוצאת בהסכמי הנורמליזציה מול איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו. היוזמה הערבית מבית מדרשה של ידידתנו החדשה והלא רשמית, ערב הסעודית, יכולה להוות בסיס טוב לעיצוב פניו של האזור באופן שמשרת את הביטחון הלאומי של ישראל.
יש עיקרון ברזל במדיניות חוץ וביטחון: יוזמה משדרת עוצמה וראיית הנולד, אף אם מדובר בדרך חתחתים. יוזמה משמרת מרחב תמרון ומיצוב חיובי בדעת הקהל מבית ומחוץ.
4. תהליך מדיני, קרי ניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יהא קשה וסבוך ככל שיהיה, מייצר תנועה. "מומנטום" בעגה המדינית-דיפלומטית. זה לכשעצמו, אם מנוהל בשום שכל ובאחריות, מייצר תקווה, נדבך חיוני לכל סכסוך, ועל אחת כמה וכמה מסייע למיצובה של מדינה בזירה הבינלאומית, המשוועת לכל זיק חיובי, ובעיקר בכל הנוגע לסכסוך הישראלי–פלסטיני.
מומנטום אין פירושו נאיביות, אלא הבנה נכוחה של הציפיות ממדינה כישראל. התרגום המעשי לכך הוא השקתו של דו-שיח מדיני, ובכל הרמות, בין ישראל והרשות הפלסטינית. היעדרו של דו-שיח מדיני לאורך שנים, והתקבעות הנרטיב שלפיו אין עם מי לדבר ועל מה, ביססו תחושה עמוקה ומובנת של חוסר אמון בציבור הישראלי. שינוי האווירה, מצג של מפגשים ודיאלוג יסייעו להפשרת הסקפטיות, חיזוק האמון, ומי יודע, אולי אף יובילו להסכמות ופשרות מתבקשות.
אין שום ערבות להצלחתו של תהליך מדיני מול הפלסטינים, אולם אין בלתו, ו"שומר החומות" הוכיח לאחרונה שהסוגייה הפלסטינית לא נעלמה.
5. חיזוק משרד החוץ. חובה לתרגם את הנאמר בהסכם הקואליציוני בדבר חיזוק מרכיב מדיניות החוץ למציאות ברורה ומובנת מאליה. משרד החוץ הוא הגוף המקצועי האמון על יחסי החוץ של ישראל. דיפלומטיה היא מקצוע ברור ומובחן, וכאשר עסקינן בזירה האזורית והבינלאומית, הדיפלומטים הינם המומחים בהא הידיעה. קולם חייב להישמע, אפילו לפני קולה של מערכת הביטחון.
מדובר בעקרון ברור מאליו שנשחק עד מאוד בשנים האחרונות, והוא חיוני שבעתיים דווקא למדינת ישראל, על אתגריה המורכבים והייחודיים. הכרחי ללוות זאת גם במונחים תקציביים. מדובר בסכומים זניחים, שלא לומר מגוחכים, מתוך תקציב המדינה.
6. הסברה היא פועל יוצא של מדיניות. חיוני להפנים עובדת יסוד שמשום מה אנחנו נוטים להיאבק בה: מדינת ישראל היא מעצמה אזורית – מדינית, צבאית וכלכלית – והיא גם מדינה שמחזיקה בשטחים כבושים. על כן, הציפיות מישראל – מדינה דמוקרטית ליברלית – גבוהות אף אם לעיתים נתפסות כמקוממות. ראוי שנאמץ את האמירה: מצפים מישראל ליותר = מחמאה.
אימוץ העקרונות לעיל יסייע למעמדה ומיצובה של ישראל הרבה יותר מגופים מרובים העוסקים ב"הסברה" ו"דה-לגיטימציה", ובדרך כלל בחוסר תיאום ביניהם
**המאמר פורסם
בוויינט, 15 ביוני 2021
