ציר פילדלפי ומעבר רפיח חשובים – אבל החטופים יותר

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

אחת המחלוקות המונעות את הסכם הפסקת האש עם חמאס היא שאלת המשך השליטה של ישראל בציר פילדלפי ובמעבר רפיח על גבול מצרים. נתניהו מתעקש שלא לחתום על הסכם אם אינו מבטיח הישארות ישראל במקומות אלה. ההתעקשות הזו נובעת מהעובדה שהציר – אך במיוחד המנהרות תחתיו – והמעבר היוו, בהיעדר נמל ימי או אווירי, צינור חמצן צבאי וכלכלי עבור חמאס.

המלחמה לימדה את שני הצדדים עד כמה המנהרות היו חשובות בתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. כמו כן, המיסים שנגבו מהסוחרים שהבריחו סחורות דרך המנהרות היוו בסיס כלכלי חשוב להכנסות של חמאס. אחד החוקרים העריך כי עוד בשנת 2008, ההכנסות מהמנהרות נאמדו ב-35 מיליון דולר בחודש. אין לדעת במדויק כמה מנהרות היו ומה היקפו של הסחר שעבר בהן, אולם ההשלכות של תופעה זו לגבי חמאס – או כל כוח שלטוני אחר שיהיה בעזה ביום שאחרי – דורשות פיקוח הדוק על המעברים.

בעיית המנהרות אינה חדשה וגם ישראל מלכתחילה לא הקלה בה ראש. מאז ההתנתקות מעזה ומציר פילדלפי ב-2005, אך במיוחד מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, ישראל העבירה מידע למצרים על המנהרות וההברחות. מסמכי וויקיליקס מלמדים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל, הן בשיחות ישירות עם המצרים והן דרך ארצות הברית, על כך שמצרים אינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בעקבות זאת, בקיץ 2008 הנשיא מובארק עדכן את האמריקנים כי מצרים השמידה למעלה מ-280 מנהרות, אך הדגיש כי המאבק במנהרות הוא "הג'וב של מצרים וישראל, ולא רק של מצרים". בסוף 2009, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", המצרים דיווחו לאמריקנים כי הם השמידו יותר מ-200 מנהרות, אך ישראל המשיכה להתלונן. ככל הידוע, ב-2014, לאחר עלייתו לשלטון, הנשיא א-סיסי פעל אף הוא להרוס ולסתום מנהרות, אולם ניכר כי המוטיבציה של חמאס לחפור ולהרוויח כסף הייתה גדולה יותר מהרצון של מצרים לחסום את הפרצות.

היו מספר סיבות טובות לכך: ראשית, העובדה שבגבול המצרי הוצבו יחידות משמר גבול ומשטרה, כפי שמתחייב מהסכם השלום וההסכם הנוסף שנחתם ב-2005, משמעותה שעל הגבול לא ניצבו יחידות צבא מאומנות ומצוידות כהלכה. שנית, מאז 2011 מצרים עברה טלטלה גדולה בעקבות "האביב הערבי" שהובילה, בין השאר, גם לצמיחת איום ג'יהאדיסטי בסיני שחייב מענה צבאי מידי. ישראל, דרך אגב, מילאה תפקיד חשוב במתן עזרה צבאית ומודיעינית למצרים בהתמודדותה עם איום זה. שלישית, לגורמים מקומיים בשטח – למשל בדואים או אפילו גורמי ביטחון – היה אינטרס לשתף פעולה עם אנשי חמאס תמורת בצע כסף. ולבסוף, אין לשלול את האפשרות שהיו גורמים שתמכו אידיאולוגית ופוליטית בחמאס.

עם זאת, מבחינה אסטרטגית לישראל ומצרים היה אינטרס לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של חמאס. כבר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" קבע עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד וולץ', כי "למצרים ולישראל יש בעיה משותפת: חמאס". לא היה זה מקרה שמבצע "צוק איתן" ב-2014 נמשך למעלה מ-50 יום כמעט ללא הפרעה מצידה של מצרים.

המלחמה הנוכחית הציבה לא מעט אתגרים בפני ישראל ומצרים, במיוחד עם כניסת צה"ל לרפיח והשתלטותו על המעבר, שהיה לסמל שלטוני חשוב עבור חמאס והפלסטינים. עד כה השכילו שתי המדינות לנווט בזהירות את יחסיהן. מצרים גם מתווכת לאורך כל המלחמה בין ישראל וחמאס בסוגיית החטופים ובשאלת סיום המלחמה, כאשר משלחות ישראליות נוסעות תדיר לקהיר.

אם עד המלחמה קיים היה פער בין האינטרסים האסטרטגיים של מצרים והמצב הטקטי בשטח, המלחמה חיזקה את ההבנה שהטקטי והאסטרטגי שזורים זה בזה בכל הנוגע לאבטחת הביטחון בגבול מצרים-עזה. ישראל ומצרים, לפי דיווחים שונים, דנות לאחרונה בהתקנה של חיישנים ובאמצעים אחרים לאורך הגבול בין עזה למצרים שיאפשרו לישראל לעקוב מבחינה טכנולוגית אחר הקורה בציר ובמעבר, וזאת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות וההברחות. ובכל מקרה, נסיגה אין פירושה בהכרח כי ישראל לא תוכל לסכל פיגועים או הברחות, כפי שהיא פועלת כבר שנים רבות באזורי A ביהודה ושומרון, שהם פורמלית אזורים הנמצאים תחת אחריות ביטחונית של הרשות הפלסטינית.

סוגיית החטופים היא סוגייה הומניטרית ומוסרית בראש ובראשונה המחייבת לשים אותה בראש סדר העדיפויות. הצבת ציר פילדלפי ומעבר רפיח כסוגיות שאין בלתן הסכם היא לא רק מוסרית מוטעית, אלא גם לא נכונה, משום שהסכנות הביטחוניות העלולות להיגרם מנסיגת ישראל אינן בלתי פתירות. אין לנו אלא להסיק מכך כי ההתנגדות של נתניהו הינה יותר אמתלה לסירוב לעסקה מאשר טיעון לגיטימי בעל משקל.

המאמר פורסם ב-24.8.24 באתר N12.