מאמרי דעה ופרשנות
/ ישראל ואירופה
איך תיראה אירופה ביום שבו בראש מדינת מפתח כמו צרפת, מעצמה גרעינית בעלת הצבא החזק ביבשת ואחד משני הקטרים של האיחוד האירופי (לצד גרמניה), תעמוד מנהיגת מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית? מנהיגה שמקדמת אידאולוגיה לאומנית, בדלנית, אירו-סקפטית, גזענית-אנטישמית-איסלאמופובית, ובנוסף גם מגלה חיבה יתרה לוולדימיר פוטין? אפשר לנחש שאצל רבים ברחבי אירופה, ולא רק בצרפת, השאלה הזאת הפכה החודש מתסריט דמיוני למחשבה טורדנית, שגם אם היא עדיין רחוקה ממימוש, עדיין מעוררת חרדות.
זו ההזדמנות השלישית שמקבלת משפחת לה-פן להתמודד בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות צרפת. האב, ז'אן-מארי, עורר סנסציה ב-2002 כשעלה בדוחק לסיבוב השני, שם פגש את ז'אק שיראק, שידע לגייס סביבו קואליציה מקיר לקיר כדי לנצחו בנוק-אאוט מהדהד (82%-18%). חלפו 15 שנה והיורשת, מארין, הצליחה להתברג לסיבוב השני מול עמנואל מקרון הצעיר. חרדת הימין הקיצוני בשילוב עם עימות טלוויזיוני קטסטרופלי עבור לה-פן החזירו לקלפי את מה שהצרפתים מכנים "החזית הרפובליקאית", זו שקמה, משמאל ומימין, להגן על ערכי הרפובליקה. הניצחון היה שוב משכנע, אבל הפער הצטמצם באופן ניכר (66%-34%).
את חמש השנים האחרונות הקדישה לה-פן לבניית תדמית מתונה, נגישה ואימהית יותר. היא נהנתה מרוח גבית מכיוונים לא צפויים, כמו גל ההפגנות של "האפודים הצהובים", שביטאו את חוסר שביעות הרצון של חלקים נרחבים בחברה הצרפתית שמרגישים שקופים, בעיקר לנוכח נשיא שהצטייר כאליטיסט. היא רכבה היטב גם על כל המורכבויות הכלכליות והחברתיות שהביאה עמה מגפת הקורונה, וכמובן על גלי הפליטים המוסלמים לאירופה מהמזה"ת ומאפריקה.
לפני כמה חודשים הופיע על המגרש הפוליטי אריק זמור, יהודי מאלג'יריה שבאופן חד-צדדי הכריז על עצמו כמגן הגאווה הלאומית והמורשת הנוצרית של צרפת. כוכבו דעך באותה מהירות שהוא דרך, ומאיום של ממש על מנהיגותה של לה-פן במחנה הימין הלאומני הוא הפך לקוריוז שסיים הרחק מאחוריה. בדרך הלכו התבטאויותיו והקצינו, מה ששירת היטב את מאמציה להצטייר כמתונה יותר, ולמשוך אליה עוד ועוד מאוכזבים מכל הקשת הפוליטית.
בשבוע הבא תעלה לה-פן לקרב גומלין מול מקרון על נשיאות צרפת. הפעם, גם אם סיכוייו של הנשיא המכהן עדיין נראים טובים יותר, יש לו (וגם לנו) סיבות לדאגה. שני נתונים מיטיבים לספר את סיפור הסיבוב הראשון של בחירות 2022 בצרפת: כ-55% מהבוחרים נתנו את קולם למפלגות קיצון מימין ומשמאל, כלומר לשלוש מפלגות ימין קיצוני ולזו משמאל של ז'אן-לוק מלאנשון. מצד שני, שתי המפלגות המסורתיות, "הגדולות", אלה שחלקו ביניהן את הישיבה בארמון האליזה מאז יסד שארל דה-גול את הרפובליקה החמישית – מפלגת הימין המתון הקרויה כיום "הרפובליקאים" והמפלגה הסוציאליסטית – זכו ביחד רק בכ-6.5% מהקולות.
מקרון אחראי במידה רבה לשני הנתונים האלה. בשעה שהוא כבש בסערה את הבימה הפוליטית הצרפתית ב-2017, הוא גרם לרעידת אדמה של ממש, שהפכה את מפלגות המיינסטרים המסורתיות לעיי חורבות. מאז, שתי המפלגות המפוארות האלה מלקקות את פצעיהן והולכות מדחי אל דחי. הוסיפו לכך בחירה לא מוצלחת של מועמדים לנשיאות ואת המגמה הכלל-עולמית של ערעור מעמדן של מפלגות ממסד ותיקות, והרי לכם התוצאה. מקרון עצמו יצא מהסיבוב הראשון בשן ועין. נוכח תחזיות על קרב צמוד עד כדי שוויון מול לה-פן, פער של כמעט 5% נחשב הישג. לא כל 9,784,985 הצרפתים שבחרו בו מאוהבים בו. רחוק מזה. אבל נוכח התרסקות הזירה הפוליטית המוכרת ועלייתם המטאורית של מועמדי הקצוות, הם סתמו את האף וראו בו ברירת מחדל הכרחית על מנת לשמור על ארצם כפי שהם מכירים אותה.
את האסטרטגיה שלו לסיבוב השני ביסס מקרון בדיוק על התחושה הזאת, בשילוב עם ניסיון להחיות את אותה "חזית רפובליקאית", שהפכה לחמקמקה הרבה יותר. הוא קיבל את תמיכתן של רוב המפלגות שאינן ימין קיצוני כבר בליל הסיבוב הראשון, אבל מכולן, תמיכתו המרומזת של מלאנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי וכוכב הסיבוב הראשון, שבינו לבין הסיבוב השני היה כפסע, כתובה על קרח. הנואם המבריק הזה, נצר למפלגה הסוציאליסטית, שפרש ממנה כדי להקים את השמאל של השמאל, הלך והקצין בדעותיו וכיום הוא תובע רפורמה בחוקה והקמתה של רפובליקה שישית המושתתת, בין השאר, על חלוקה מחדש של משאבי המדינה, שוויון חברתי, עידוד מגוון אתני והתרחקות מהאיחוד האירופי ומנאט"ו.
מלאנשון הוא פוליטיקאי כועס ועל כן הוא מושך אליו כמו מגנט בוחרים כועסים, וכאלה יש רבים. יש הרבה מן המשותף בין בוחרי לה-פן וזמור לבין בוחרי מלאנשון, לפחות אותו הנתח שלא מגיע אליהם מטעמים אידאולוגיים מובהקים. מסתבר שההפרדה בין שני המחנות האלה היא לא חומה בצורה, אלא יותר מסננת שמאפשרת מעבר מצד לצד. החשש של מקרון הוא שיותר ממחצית מבוחרי מלאנשון, שזכה ב-22% מהקולות, עלולים לפנות ללה-פן בסיבוב השני, או לא להצביע כלל. האסטרטגיה של לה-פן מכוונת במיוחד אל קהל זה. בוחרי הימין הקשה כבר נמצאים בכיסה, על כן הקו המנחה שלה יהיה "מאוכזבי מקרון התאחדו" והקמפיין שלה ינסה לפתות את אלה שמשמאל דווקא.
כישראלי וכיהודי אני לא יכול שלא להקדיש כמה שורות לתופעה של ההצבעה היהודית לזמור. השם לה-פן הצליח להרתיע כל השנים בוחרים יהודים בעלי דעות ימניות מאוד מלהצביע עבור האב או הבת, למעט מספרים שוליים. והנה הגיע מועמד בעל דעות זהות שאינו מוכתם בשם המאוס הזה ובתור בונוס – הוא אפילו יהודי! בעיני יהודים רבים, שנאתו למוסלמים מחפה על הגנתו התמוהה על משטר וישי או על דבריו מעוררי הקבס על קורבנות הפיגוע בטולוז, שכביכול לא נועדו להיות צרפתים אמיתיים משום שבחרו להיקבר בישראל. אין נתונים על דפוסי ההצבעה של יהודי צרפת, אבל מי שהיה קשוב לשיח שהתנהל ברשתות החברתיות מבין את גודל הבושה. בישראל הוא זכה לרוב מוחלט, לא פחות, בקרב מיעוט העולים שהלכו להצביע. הם אמנם רחוקים מלייצג את הקהילה היהודית בכללותה, אבל הכיוון ברור. האם עכשיו יאזרו אומץ ויעבירו את קולם ללה-פן? נחיה ונראה.
צרפת היא בעלת ברית חשובה לישראל, עם שותפויות בכמעט כל תחום בחיינו. משפחת לה-פן היתה תמיד מוחרמת על-ידי הממסד הישראלי, וטוב שכך. החרם הזה יעמוד בפני מבחן קשה אם לה-פן תיבחר. השאלה אם ישראל יכולה להחרים נשיאה של מעצמה כמו צרפת, כפי שעשתה עם יורג היידר האוסטרי בזמנו, מציבה דילמה דיפלומטית קשה ביותר, מה עוד שכדרכן של מפלגות ימין קיצוני במדינות אחרות ביבשת, גם זו של לה-פן מחזיקה בעמדות נוחות לישראל בסוגיות מסוימות. לשר החוץ, יאיר לפיד, נותר כרגע רק לייחל לניצחונו של ידידו מקרון, מה שיחסוך את הדילמה.
הימים שנותרו עד לסיבוב השני מבטיחים קרב סוער וצמוד. אני מקווה שאני לא שוגה באופטימיות יתרה אם אומר שאני מאמין שבסוף הסדר הקיים ימשך ומקרון יזכה בקדנציה נוספת. אבל אם חמש השנים הבאות לא יחזירו את מפלגות המיינסטרים למסלול של לידה מחדש, אז בבחירות הבאות ארמון האליזה ייפתח בפני נשיאה או נשיא ממפלגה קיצונית.
