מאמרי דעה ופרשנות
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
טיסה ישראלית ראשונה טסה לה השבוע בשמי סעודיה בדרך לאיי סיישל. משך הטיסה ליעד האקזוטי קוצר אמנם רק ב-20 דקות, אך חשיבותו כמובן סמלית לא פחות ממעשית. הממלכה הווהאבית, שפעם הובילה את חרם הנפט על ארה"ב בעקבות מלחמת יום כיפור והפגינה עוינות גלויה כלפי ישראל, כעת מאפשרת למטוסים כחול-לבן לעבור במרחב האווירי שלה.
נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, לא הצליח במהלך ביקורו המורכב בסעודיה בחודש שעבר להוציא מהנהגתה הבטחה לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בריאד סירבו גם להתייחס להחלטה לאפשר מעבר טיסות ישראליות במרחב האווירי הסעודי כאל צעד בדרך לנורמליזציה. ועדיין, למרות זאת, ולמרות התגובה החריפה של הממלכה ביחס לעליית יהודים להר הבית בתשעה באב, בעיצומו של מבצע "עלות השחר", ברור שריאד וירושלים נעות זו לקראת זו. חברות ביטחוניות ישראליות פועלות בסעודיה באופן כזה או אחר במשך שנים, סעודיה קונה מישראל ציוד רפואי, תוכנות ריגול וטכנולוגיות מתקדמות אחרות. רק לפני כחודש הפכה חברת ההשקעות הסעודית MITHAQ, שלה קשר עם אחד הבנקים האיסלאמיים הגדולים בעולם, לבעלת המניות הגדולה ביותר בחברת "אוטונומו" הישראלית. MITHAQ היא גם בעלת המניות הגדולה ביותר ב"האדטק" הישראלית.
אם כן, הכיוון הכללי ברור ונראה שישראל בהחלט יכולה להתרפק כרגע על הישגיה ולהמשיך לחלום על הרגע שבו גם סעודיה, המדינה הגדולה והעוצמתית ביותר במפרץ, תצטרף ל"הסכמי אברהם", מבלי שהיא תצטרך לשלם על כך ב"מטבע קשה". כלומר, להתקדם לעבר שלום עם הפלסטינים. אין ספק שמבחינה כלכלית וביטחונית-אזורית, למיצוי "הסכמי אברהם" והרחבתם יש פוטנציאל מהפכני עבור ישראל. יחד עם זאת, ישראל חייבת להשקיע מאמצים על מנת לחבר לכך גם את הנושא הפלסטיני, בראש ובראשונה מפני שהישראלים גרים בסמיכות מיידית לפלסטינים, לא לסעודים או אמירותים. אם לא יהיה ביטחון בגדה מערבית, ואם יום אחרי לכתו של מחמוד עבאס (אבו-מאזן), רמאללה, חברון, שכם וג'נין ישקעו בכאוס, גם לישראלים לא יהיה ביטחון. תנאים של כאוס ביטחוני ושלטוני לעולם יצמיחו טרור. העוני והייאוש של הפלסטינים בגדה ובעזה יביא בהכרח לסבבי לחימה ולהתגברות האלימות.
אם כך, מדוע שישראל לא תנסה מרצונה ליצור סינרגיה בין הנושא הפלסטיני לזה האזורי? הפוליטיקאים הישראלים מדברים לכאורה על כך שנים רבות. אלא שהתפיסה בימין וגם בחלקים מהמרכז גורסת ש"אם האזור יבוא, גם לפלסטינים לא תהיה ברירה", בעוד שהרבה יותר נכון ויעיל יהיה אם ישראל תפעל אקטיבית לחיבור הנושא הפלסטיני לדינמיקה החיובית של "הסכמי אברהם" כבר עכשיו. בישראל מרבים להצביע על כך ש"האזור" פשוט לא מעוניין בכך; שהוא עסוק באיראן, דאעש, מחירי הנפט והגז בעולם, משבר המזון ומה לא.
זה נכון שהפלסטינים איבדו את הבכורה עוד בימי "האביב הערבי" ומאז לא חזרו לראש סדר היום של קובעי המדיניות במזרח התיכון, אך גם מדינות הנורמליזציה וגם אלה שבינתיים עוד מתמהמהות, מזכירות כל הזמן שגם אם הסוגייה הפלסטינית איננה מהווה עוד מחסום בדרך לשיתופי פעולה חשובים והכרחיים, אין פירוש הדבר שהעולם הערבי ויתר על הפלסטינים. יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בין סלמאן, העלה מן האוב את "יוזמת השלום הערבית" כבסיס להתקדמות פורמלית בנרמול היחסים עם ישראל; במצרים מציעים השכם וערב לתווך בין ישראל לפלסטינים, ולא רק בסוגיית עזה; ואזרחי מדינות הנורמליזציה נוטים היום לתמוך ב"הסכמי אברהם" פחות מאשר לפני שנתיים, בעיקר בגלל היעדר כל התקדמות בנושא הפלסטיני. גם אם ההנהגות לא חייבות להתחשב ב"רחוב הערבי", אין זה אומר שלדעותיו ולאמונותיו אין כל השפעה על מהלכיהן. הדור הצעיר במדינות ערב אמנם מחזיק בעמדות פחות נחושות ביחס לפלסטינים, אך הוא עדיין מגלה עניין, עוקב אחר הנעשה ברשתות החברתיות ומביע בהן את דעותיו.
לישראל יש היום סיכוי לקדם את "הסכמי אברהם" הרבה מעבר לרמת ההנהגה הפוליטית. הפתיחות של מדינות במפרץ ושל מרוקו ביחס לישראלים היא חסרת תקדים. כל מה שחלמנו עליו ביחס למצרים וירדן – השותפות הוותיקות של ישראל לשלום – מסתמן כאפשרי דווקא בדובאי, מנאמה ורבאט. עם זאת, אסור שיחסים יקפאו על שמריהם ויתמקדו אך ורק באליטות השלטוניות ובבעלי ההון. שילוב הנושא הפלסטיני יסייע גם בייצוב ושיפור המצב ברשות הפלסטינית, גוף שברירי שנוטה לקרוס תחת עצמו, וגם בשיפור הקשרים החשובים עם אוכלוסיותיהן של השותפות הערביות החדשות.
בהינתן החשדנות ההדדית בין הרשות הפלסטינית למדינות החתומות על "הסכמי אברהם", ישראל – כמי שמכירה את בעיותיה של הרשות באופן הכי קרוב ואינטימי – צריכה ליזום מהלכים שיתרמו לשיפור החיים בשטחים בתחום האקלים, המים, החשמל והכלכלה. כאשר ישראל חותמת על הסכמים עם איחוד האמירויות בתחום הסחר או כאשר מקדמים עם ירדן הסכם מים תמורת חשמל, חשוב לשזור פנימה את הנושא הפלסטיני. אפשר לדמיין חוות סולאריות בשטחי C, בהם קיים מחסור אדיר בחשמל, ועל הקמה של אזורי תעשייה במימון ישראלי-מפרצי שיסדרו לפלסטינים רבים תעסוקה. לצד האפיק הכלכלי, על ישראל להציג גם אופק פוליטי, כי את "השלום הכלכלי" של בנימין נתניהו מ-2009 הפלסטינים כבר מכירים היטב. כל ממשלה שתקום בישראל לאחר הבחירות תצטרך להתמודד עם הסוגייה הזאת כדי למנוע אסון בשטחי הרשות ועל מנת לקדם את הנורמליזציה לשלב הבא.
המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-24 באוגוסט 2022
