המלחמה המתמשכת בין ישראל לחמאס ברצועת עזה אמורה לעבור לשלב השלישי בשבועות הקרובים, לאחר ההפצצות מן האוויר והתמרון הקרקעי המאסיבי הננקט על ידי צה"ל, לתוך לחימה בעצימות נמוכה יותר והקמתם של אזורי חיץ עם או בלי נוכחות צבאית מוגבלת של ישראל ברצועה.
הדרך שבה המלחמה מתנהלת תקבע את מנעד האופציות המדיניות לאחר סיומה. למרות ההתנגדות הגורפת של ממשלת ישראל לפתוח בדיון מדיני משמעותי כלשהו לדון ב"יום שאחרי" במונחים של תסריטים אפשריים, הדבר הינו הכרחי. חיוני לשרטט היום מפת דרכים עקבית לגבי האופציות הדיפלומטיות לגבי האופק המידי והרחוק יותר, מבחינת האפשריות לגבי יציאתה של ישראל מעזה לאחר המלחמה, כולל יישובו בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אם ניקח בחשבון את העדר הרצון הפוליטי ו/או היכולת בקרב המנהיגות הישראלית והפלסטינית הנוכחית לקדם שלום לאחר המלחמה, המצב הקשה ברצועת עזה, וההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות הפנימיות עבר מספר שחקני מפתח (כולל ארה"ב, מצרים, וירדן) נייר מדיני זה מעריך את התפקיד החיובי שוועידת שלום בינלאומית יכולה למלא בתקופה הקרובה, מיד לאחר סיום המלחמה. וועידת שלום יכולה להעניק לגיטימציה בינלאומית ופנימית בשרטוט של מפת דרכים קוהרנטית אשר יכולה להוביל לדה-אסקלציה, ייצוב, פירוז, שיקום, ומשילות של רצועת עזה בטווח המידי. יתר על כן, וועידת שלום אמורה להתייחס לסוגיה המדינית הרחבה יותר באשר ליישוב אפשרי בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על-ידי מימושה של החלטת העצרת הכללית של האו"ם 181 (1947) והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובגדה המערבית, תוך כדי מימוש של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 (1967), 338 (1973), 1515 (2003), 1850 (2008), ו-2334 (2016).
נייר מדיניות זה מתבסס על תקדימים היסטוריים מסכסוכים אחרים, וגם על דוגמאות וניסיונות רבים מתוך הסכסוך הישראלי-ערבי, בראש ובראשונה הדוגמא המוצלחת והרלוונטית של וועידת מדריד מאוקטובר 1991. התובנה המרכזית מדיון זה הינה שוועידת שלום הינה מרכיב מדיני-דיפלומטי הכרחי אבל לא מספיק במסגרת של מפת-דרכים המובילה לשיקומה של רצועת עזה בטווח המידי לאחר המלחמה, וגם למו"מ לקראת יישובו בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של ישראל.
