אילו טראמפ היה כולל בנאומו רמז וסיבה לתקווה גם עבור הצד השני, או חושף סוף-סוף טפח מתוכנית השלום המדוברת זה זמן, ייתכן שהצהרתו הייתה מזיקה פחות.
"יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב". מילים אלה בשירו של יהודה הלוי המריצו אותי, נערה עולה, ללמוד עברית. מילים אלה פתחו את לבי לראשונה ליופייה, למסתוריה של ירושלים. הן אלה שהביאו אותי באותם ימים לטפס על גג נוטרדאם בעיר כדי להתבונן על מה שקורה בצדה השני של החומה שהפרידה בינינו לבין אנשים שנראו כמונו, ולשאול את עצמי מיהם בעצם האויבים האלה, ומדוע?
בניגוד לציפיותיי, נאומו של הנשיא טראמפ ריגש אותי. זה היה נאום שקול שדיבר אל לבו של כל יהודי
וישראלי. הוא נגע בנימים העמוקים ביותר בנפשנו, הזכיר לנו את כמיהתם של דורות רבים של יהודים לעיר ולמה שהיא סימלה עבורם. עם זאת, טראמפ השכיל לזכור ולהזכיר גורמים נוספים שלהם קשר עמוק ואינטרסים בירושלים. כאזרחית ישראל, התקוממתי שנים רבות על כך שישראל הנה המדינה היחידה שבירתה אינה מוכרת על ידי אומות העולם. כאשת משרד החוץ, עמלתי שנים רבות כדי לקרב את ההכרה הזו, אבל בו-בזמן ידעתי שאיננו פועלים בחלל ריק. סירוב העולם להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל לא היה מקרי: הוא היה ועודנו תוצאה של הסכסוך המתמשך בינינו לבין העולם הערבי, בינינו לבין הפלסטינים.
המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-12 לדצמבר 2017