רתימת האינטרסים הזרים לטובת החיים בעזה

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

המצב בעזה נורא. יותר גרוע מנורא. לאחר שנלקחו החשמל, המים, העבודה, המשכורות, הכבוד העצמי, הסמכות ההורית, נלקחה גם התקווה. המשבר ההומניטרי כבר כאן: 2 מיליון איש הטובעים בייאוש קיומי, עומדים על סף פיצוץ.

על אף הדימוי הנחמד, עזה אינה סיר לחץ אותו ניתן לווסת על ידי הרמה רגעית של המכסה. את הפיצוץ בעזה לא ניתן יהיה למנוע לאורך זמן רק על ידי פתיחה לסירוגין של מעבר ארז, והגדלה לסירוגין של מרחב הדייג לתשעה מיילים ימיים. אולי רבים היו רוצים לראות את עזה נעלמת. שוקעת אל תוך תהום הנשייה והשכחה. נדמה שאף אחד לא אוהב את עזה, אף אחד לא רוצה את עזה. נתניהו עצמו אמר לאחרונה, שאם היה למי למסור את עזה, אולי היה תומך בכיבוש שלה מחדש. השמועה אומרת שהאזרחים בעזה טוענים שאפילו אלוהים לא אוהב את עזה. אבל, עזה כאן. היא לא נעלמת. וככל שירצו בכך, וינסו לבודדה מאחורי גדרות גבוהות וחומות עבות של הדחקה, עזה חוזרת ומוצאת עצמה בלב ליבה של הפוליטיקה האזורית – עזה היא סוגיה אזורית – וכיוון שכל תבערה בעזה עשויה להצית את האזור כולו, כך שחקנים רבים מוצאים עצמם מעורבים במתרחש בעזה. כל אחד מתוך האינטרסים והשיקולים שלו, לא מתוך אהבת מרדכי (עזה) אלא מתוך דאגה לעצמם.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-8 בנובמבר 2018