כל הפרסומים
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
נכון לפרסום שורות אלה, מבצע "שומר החומות" עדיין לא הסתיים ונכנס ליומו העשירי. יכול להיות שהוא יסתיים בהצלחה מבחינה צבאית, אך כבר עתה ברור כי כמה תפישות קרסו בנוגע למארג היחסים בין ישראל לחמאס ובין היהודים לפלסטינים:
התפישה הראשונה נוגעת להערכה המודיעינית שלחמאס אין עניין להסלים את המאבק מול ישראל, כי הרגיעה מספקת את מאווייו. הדרך שבה חמאס פועל מלמדת שהתוכניות והיכולות היו מוכנות וערוכות לעיתוי מתאים. יש להניח כי מפגש החגים – סוף הרמדאן, לילת אל-קדר (הלילה הקדוש למוסלמים), יום ירושלים ויום הנכבה – יחד עם מפגש האירועים בשער שכם, שייח ג'ראח ומסגד אל-אקצא, יצר הזדמנות עבור חמאס להציבו כמגן ירושלים וכאלטרנטיבה שלטונית לרשות הפלסטינית. זאת במיוחד לאחר ביטול הבחירות שהיו אמורות, לשיטת חמאס, להביא לניצחונו בשטחי הרשות. קשה להעריך בשלב זה באיזו מידה ההימור של חמאס צלח, אבל בטווח הקצר הוא ספג מכה קשה.
התפישה השנייה נוגעת למדיניות הכושלת של ישראל מול הרשות הפלסטינית. מדיניות זו סייעה להפיכתו של אבו-מאזן לא רק לגורם מדיני חסר משמעות, אלא לסוג של קוויזלינג פלסטיני בעיני בני עמו, וזאת לנוכח שיתוף הפעולה שלו עם ישראל מבחינה ביטחונית וכלכלית ללא כל תמורה מדינית משמעותית. מאז ניסה אהוד אולמרט להגיע להסכם עם אבו-מאזן ב-2008, פעלו ממשלות נתניהו לגמד את הרשות ובכך הותירו את חמאס כגורם יחיד המסוגל להראות הישגים לציבור הפלסטיני. במקום להראות שמתינות משתלמת, התעקשותה המדינית של ישראל החלישה את הרשות.
התפישה השלישית היא ההנחה שאין קשר בין מה שקורה בעזה, בשטחי הגדה ובישראל. לממשלות נתניהו היה נוח מקיומו של הפיצול שהעניק להן אמתלה שלא להתקדם מבחינה מדינית. חמאס מנסה – ובמידה לא מבוטלת של הצלחה – לקשר בין שלושת המוקדים. האירועים הוכיחו כי הזהות הפלסטינית, שירושלים היא אחת מרכיביה, היא דבק מלכד בין שלושת המוקדים הללו. יתרה מזו, החשש מפריצתה של אינתיפאדה שלישית בשטחי הגדה עלה מחדש. מזה זמן מומחים רבים מזהירים כי התנאים בשלים לפריצתה של התקוממות עממית, אולם השקט היחסי גרם לשאננות בישראל. הימים הקרובים ילמדו אם צפויה הידרדרות לאינתיפאדה, אולם גם אם היא לא תתרחש בעת הזו, הפוטנציאל קיים כל עוד לא תהיה התקדמות מדינית.
התפישה הרביעית שהתנפצה נוגעת למדיניות שקידם נתניהו ועניינה כינון ברית עם הפריפריה הערבית – איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, ובעקיפין עם סעודיה – ובה בעת הזנחה טוטלית של הסוגיה הפלסטינית. החתימה על "הסכמי אברהם" אפשרה לנתניהו להתגאות כי הקשר הגורדי בין מדינות ערב והבעיה הפלסטינית הוא פיקציה. על סמך טענה זו אפשר היה להמשיך במדיניות הסטטוס-קוו, שלמעשה מעניקה הכשר לסיפוח זוחל של השטחים במקום הסיפוח "הרשמי" שנדחה או בוטל.
הגישה הישראלית, המבוססת על חתירה להסכמים עם מדינות ערב תוך עקיפת הבעיה הפלסטינית, היא שגויה. הניסיון לבודד ולהחליש את הפלסטינים הוא מתכון שעלול להסתיים במאבק אלים, וזאת מתוך חוסר ברירה. האירועים האחרונים מוכיחים כי התעלמות מהבעיה הפלסטינית הינה מרשם להידרדרות, כולל בשטחי הגדה המערבית "השקטה".
התפישה החמישית שקרסה היא של הממשל האמריקאי החדש ולפיה הטיפול בבעיה הפלסטינית אינו דחוף. המסקנה בוושינגטון היתה תולדה של הקשיים מבית בעקבות מגפת הקורונה מצד אחד, והסרבנות של הצדדים לסכסוך להתקדם מצד שני. גם אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות האמריקאית, ההערכה לגבי היכולת של הממשל להמשיך "לנהל" את הסכסוך ולא לנסות לפתור אותו תיאלץ לעבור רביזיה.
התפישה השישית שהתנפצה, והיא לטעמי החשובה ביותר, היא זו המתייחסת לדו-קיום בין יהודים וערבים בישראל. האירועים בערים המעורבות הם ביטוי לתהליכים עמוקים בחברה הישראלית הנוגעים לשסע היהודי-ערבי. התפרסות האירועים על פני מוקדים רבים כל-כך, אינם יכולים להיות משויכים לקומץ של מתפרעים וקיצונים בלבד. הם חייבים לבטא משהו עמוק יותר, פרי של תהליכים ארוכי טווח.
במהלך הקורונה החברה היהודית עסקה רבות בשסע החילוני-דתי (ובמיוחד החרדי). תוצאות הבחירות, החיזור המפתיע של נתניהו אחר הקול הערבי והמשא ומתן להקמת קואליציה בהשתתפות מפלגה ערבית לראשונה – כל אלה העניקו תחושה של עידן חדש ביחסי יהודים-ערבים, ועל כן ההפתעה רבה. ואולם, בה בשעה, מתחת לפני השטח המשיכו לבעור מגמות העומק, הכוללים שנים רבות של אפליה, קיפוח והדרה של האוכלוסייה הערבית ויישוביה.
יתרה מזו, תהליכי התנחלות זוחלים של יהודים דתיים באזורי מגורים של הערבים תרמו אף הם לליבוי היצרים. בעיני יהודים רבים האירועים הללו נראים כ"פרעות" ("פרעות תרפ"א"), ובכך הם מדמים את הערבים לצוררים הגויים כחלק מהיסטוריה מתמדת של רדיפות אחר יהודים. המראות של האירועים האחרונים יעצימו את הדימויים השליליים ההדדיים ולכן הקרע שנפער בין יהודים וערבים בישראל לא יתאחה במהרה.
התפישה השביעית שקרסה ככל הנראה היא שניתן להקים קואליציה המשתרעת מימינה ועד שמאלה. האירועים האחרונים הכניסו את נפתלי בנט לבהלה שמא יהיה מזוהה בימין עם הערבים ולכן הכריז כי "ממשלת השינוי" לא עומדת על הפרק. נראה כי בחירות חמישיות בדרך או אולי אפילו ממשלת ימין בהרכב אחר.
תפישה אחת שעדיין לא התנפצה היא זו של יחסיה של ישראל עם מדינות ערב. המחאות וההפגנות במדינות ערב, כמו גם הצהרות מנהיגיהן, לא חרגו מהצפוי (בינתיים יש להדגיש). למדינות ערביות רבות יש אינטרס לראות את חמאס מוכה ומושפל. אולם, ככל שיתמשכו האירועים בעזה, וככל שתגבר המחאה בגדה, ובוודאי אם ירושלים תועלה שוב על המוקד – המחאות העממיות יתגברו ומדינות אלה תיאלצנה לנקוט בצעדים חריפים יותר.
במשך שנים רבות עסקו בישראל בשאלת בניית חומת ביטחון בין ישראל והפלסטינים, וזאת כדי לחסום את פיגועי הטרור. ואולם, חומה גבוהה ככל שתהיה לא תבלום ולא תאחה את השסעים בחברה הישראלית ולא תפתור את הבעיה הפלסטינית. למעשה, האירועים האחרונים בנו חומה חדשה, או מחודשת, בין הציבור היהודי והערבי. למרבה הצער והדאגה, ישראל והפלסטינים שרויים בסיטואציה שמאפיינת טרגדיות יווניות – דהיינו, הכתובת ידועה ורשומה על הקיר, אולם אף צד לא יכול – או לא רוצה – לעצור את התהליך. זה לא חייב להסתיים כך, אבל המשך ההתעלמות וההדחקה יובילו לשם, במוקדם או במאוחר, ולכן כדאי להתעורר. לכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות בתהליך ההשכמה.
הבעיות ביחסים בין היהודים לערבים-הפלסטינים בישראל ומחוצה לה, הן שילוב של הזנחה ושאננות שנמשכו שנים רבות. כל ממשלה בישראל חייבת להבין כי הסוגיה הפלסטינית לא תיעלם: היא נמצאת מעבר לגדר ובתוך הבית. דווקא ממשלה הכוללת מפלגות ערביות היא צו השעה, משום שהיא תוכיח שדו-קיום הוא לא רק משאת נפש או חלום; ממשלה כזו תוכל גם לפעול למען מיגור האלימות, הגזענות וחלוקה שוויונית יותר של המשאבים הכלכליים. מבט היסטורי על הסכסוך הישראלי-ערבי מראה כי ההתקדמות לקראת פתרון הינה תהליך דיאלקטי ולא חד-כיווני: הצלחה מביאה לנסיגה ונסיגה מביאה גם להתקדמות. הסכם השלום עם מצרים לא מנע את מלחמת לבנון הראשונה; הסכמי אוסלו לא מנעו את האינתיפאדה השנייה; הסכמי אברהם לא עצרו את האירועים האחרונים. אין מקום להיכנס למרה שחורה. "האופטימיסט רואה בקושי הזדמנות", אמר צ'רצ'יל.
*המאמר פורסם בהארץ, 19 במאי 2021
