המלחמה בעזה מצויה עדיין בעיצומה, אמנם כעת עם הפסקת אש במסגרת שחרור חלק מן החטופים הצפוי בימים הקרובים. אולם, החשיבה לקראת היום שאחרי הכרחית וחשובה ביותר כבר עתה (ולמעשה גם קצת קודם לכן).
סנונית ראשונה לכך, שקיבלה פומבי, נוגעת לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. השדה התגלה, כידוע, לפני יותר מעשרים שנה, וניסיונות שונים לפתחו לא צלחו. ההסכם הימי בין ישראל ולבנון העלה בזמנו מחדש את רף הציפיות, מתוך הנחה שניתן יהיה להעתיק את "מודל התיווך" המוצלח שם גם לזירה הפלסטינית, כמובן בשינויים המתבקשים.
לזווית האמריקאית נוספה זו המצרית, ואכן בשנה וחצי האחרונות התנהלו מגעים בין מצרים והפלסטינים (כולל חמאס), על מנת לקדם את פיתוחו האפשרי של שדה הגז.
ישראל הגיבה בחיוב לרעיון זה, ונתנה אור ירוק למצרים להתקדם בנדון. בזמנו, ממשלת ישראל לא ראתה בעיה קשה מדי במעורבותו של חמאס, השולט ברצועה, במידה רבה מאד כחלק מן המדיניות (הקונספציה) ערב ה-7 לאוקטובר.
מה השתנה כעת?
המלחמה בעזה, ההרס הרב לתשתיות ברצועה, וההכרח להיערך לקראת הנסיבות שישררו בזירה הפלסטינית לאחר המלחמה (תהא נוסחת הסיום אשר תהא), הפשילו את שרווליו של עמוס הוכשטיין, שליחו של הנשיא ג'ו ביידן בתחום האנרגיה. הוכשטיין ביקר, כזכור, לפני כשבועיים בביירות, כחלק מהניסיונות למנוע הסלמה לא נשלטת בזירה הלבנונית, ואפשר שגם גישש סביב האפשרות להתקדם במו"מ בנוגע לגבול היבשתי בין שתי המדינות.
הוכשטיין הגיע השבוע לישראל וקיים מגעים סביב השדה הפלסטיני. בראיון שהעניק לפני ימים אחדים (19.11) ל-The National במהלך ביקור בחריין, הסביר ששדה הגז הפלסטיני יכול לספק עצמאות אנרגטית לפלסטינים אם יפותח.
הוכשטיין הוסיף, כי "בהביטנו קדימה לקראת פתרון לעבר עזה שאיננה נשלטת על-ידי ארגון טרור אלא על-ידי הפלסטינים בעצמם, עלינו להביט לעבר פעילות כלכלית". מייד כאשר נגיע ל "יום שאחרי מלחמה נוראה זו", ישנן חברות שמוכנות לפתח את השדות הללו, הבהיר.
הוא הזהיר, שחשוב לא להגזים בהערכת כמויות הגז שם, אולם כאמור יש בהן כדי לתרום לעצמאות אנרגטית לפלסטין. בתשובה לשאלה אם ישראל תאפשר זאת, השיב בביטחון מוחלט – "כן, מאה אחוז. אני בטוח. אין להם כל סיבה שלא לאפשר. זה לא הגז שלהם. הגז שייך לעם הפלסטיני".
הוכשטיין התייחס בראיון גם לזווית הלבנונית. הביע תקווה, שזירה זו לא תיגרר למלחמה (קרי: הסלמה רחבה מעבר למה שמתנהל כעת), הביע ביטחון שההסכם הימי הישראלי-לבנוני בתוקף, והוסיף בנחרצות: "זה מאד פשוט: הותרתה של לבנון מחוץ למלחמה זו צריכה להיות חשובה מאד ללבנון ולישראל כפי שהיא לארה"ב".
מדובר כאמור בהיבט חשוב ומעניין מאד, שמקבל יתר דחיפות, ואולי גם סיבה לאופטימיות כעת, לקראת היום שאחרי. על פני הדברים, האינטרסים של השחקנים הרלוונטיים – ישראל, מצרים, ארה"ב וכמובן הפלסטינים (הרשות הפלסטינית וחמאס) – אמורים היו לייצר תהליך קונסטרוקטיבי גם לפני המלחמה.
חזרתה הצפויה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, כחלק מסיום המלחמה, צפויה להקל על האפשרות להתקדם בפיתוח השדה כעת. מדובר אמנם בתהליך שאיננו נטול מכשולים, למשל ההתנגדות הישראלית, כפי שמובעת כעת, לחזרתה של הרשות, והצורך לחזק אותה בחודשים הקרובים לשם כך.
מצרים, יש לזכור, מעוניינת מאד לפתח את שדה הגז, עקב מצבה הכלכלי הקשה, כמו גם שאיפתה לשמש HUB אנרגיה אזורי. לישראל אינטרס ברור לתרום לכך, הן לנוכח האינטרס המשותף למנוע הישגיות לחמאס, לשמור על הסכם השלום, ובמיוחד על רקע החשש העצום (אולי המוגזם?) בקהיר מפני הגירה פלסטינית כפויה לסיני.
הכרחי לקחת בחשבון כעת את האינטרס האמריקאי הברור לקדם פרויקטים מעין אלו, שיתרמו לבנייה העצומה שתידרש לרצועת עזה. עצמאות אנרגטית פלסטינית, אף שמדובר בתהליך לא קצר של שנים, משרתת את האינטרס הישראלי, ותורמת למגמה של יציבות ושיתוף פעולה אזורי, כפי שהוכיחו גילויי הגז במים הכלכליים של ישראל בעשור האחרון. הוכשטיין ביטא, כדרכו, את האינטרס האמריקני ב"אסרטיביות קונסטרוקטיבית".
המאמר פורסם בזמן ישראל ב-27 לנובמבר.
