שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן: החמצה היסטורית שעוד ניתן לתקן

ממלכת ירדן היא מדינה בעלת משאבים מוגבלים, שהמאפיין החשוב ביותר שלה הוא היותה "מדינת ציר" (country pivotal). מאז הקמתה בשנת 1921, מיקומה הגאו-אסטרטגי המרכזי של ירדן – בליבו של המזרח התיכון על נתיבי התנועה בין מזרח ומערב וצפון לדרום – מהווה נטל ונכס גם יחד. כל אחת משכנותיה, עיראק במזרח, ישראל והפלסטינים במערב, ערב הסעודית בדרום וסוריה בצפון, ניסה בשלב מסוים להביא לחיסולה או לשנות את אופייה באופן מהותי. יחד עם זאת, מיקומה הפך אותה "חשובה מדי כדי ליפול" מנקודת המבט של מעצמות אזוריות ובינלאומיות, אשר העניקו לה חסות ומטריית הגנה אסטרטגית. מרכיב מפתח נוסף, חשוב לא פחות ליציבות הפוליטית של ירדן, הוא ההתפתחות וההתגבשות של המדינה הירדנית כישות מדינית לגיטימית, עם בית המלוכה ההאשמי כסמל וכעוגן של יציבות פנימית ובינלאומית. ממלכת ירדן שרדה את הפאן-ערביזם הנאצריסטי וחתרנות סעודית, תוקפנות סורית ופלסטינית, ניסיונות ישראל לפלרטט עם האופציה של "ירדן היא פלסטין", ובשנים האחרונות את "האביב הערבי", איומים של דאעש, וגלישה של המשברים האזוריים, מעיראק וסוריה אל תוך ירדן. אולם, יציבות זאת היא שברירית ונתונה לאתגרים ואיומים מתמידים – חיצוניים ופנימיים. המשך היציבות תלוי ביכולתו של בית המלוכה להוסיף ולתמרן באופן מרשים בתחומים המדיני והפוליטי. היציבות הפוליטית היא הבסיס עליו נבנתה גם האסטרטגיה הכלכלית של ירדן. החל מאמצע שנות ה-90 ובמהלך שנות ה-2000, נקטה ירדן במדיניות עקבית ונחושה של רפורמות כלכליות, אשר שינו את פניה של הכלכלה הירדנית. השינוי במבנה המשק היווה מנוע צמיחה חזק ביותר עבור הכלכלה הירדנית וחיזק את כושר העמידה של הממלכה אל מול הזעזועים הכלכליים והאתגרים החברתיים שמביא עמו העשור הנוכחי.