שלום יכול להיראות שונה לגמרי ממה שאנחנו חושבים. רק הביטו בפרו ואקוודור

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

אני מרצה ליחסים בינלאומיים וחוקר שלום באוניברסיטה העברית בירושלים כבר 31 שנים. תמיד אני מתפלא איך לנו, הישראלים, יש יחס נאיבי ומוטעה למונח "שלום", שהפך למילת גנאי בלקסיקון הלאומי. זה קרה בעקבות מציאות מורכבת וטרגית, אכזבה מתהליכי שלום שנקטעו, ובעיקר הנדסת תודעה אורווליאנית במשך עשרות שנים, שלפיה ניהול הסכסוך עדיף על כל פתרון מדיני, ו"ניצחון מוחלט" מחליף את החזון של הנביא ישעיהו.

חלק מהבלבול והרתיעה הטבעית לדבר על "שלום" ב"יום שאחרי" המלחמה בעזה נובע מהגדרה בינארית ואף נאיבית של שלום. בקרב רבים מאיתנו השרויים בטראומה, מסיבות מובנות, נוטים לחשוב על כך שהערבים בכלל והפלסטינים בפרט רוצים "לזרוק אותנו לים (וקיבלנו הוכחות ברורות על כוונות כאלה בטבח הנורא שביצע חמאס ב–7 באוקטובר). אחרים סבורים שאם כבר מדברים על שלום, אז זה צריך להיות "שלום אמת", בסגנון של הביטלס וג'ון לנון, שדימיין עולם שכולו הרמוניה ואהבה והפיכתם של הפלסטינים לציונים נלהבים.

יש גם אפשרות אחרת. לשלום במובנו ה"שלילי" — כלומר היעדר מלחמה, ולא היעדר סכסוך — מגיעים מתוך אינטרסים ושיקולים קרים של ריאל־פוליטיק וקריאה מפוכחת של המציאות. אין בהכרח קשר בין שלום לאהבה, ושלום מכוננים בין אויבים, שמגיעים למסקנה,לאחר המלחמה, שמתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני. הרי למלחמה אין תוחלת ואין עתיד לחיים שפויים.

שלום הוא גם המצב הנורמלי המאפיין את היחסים הבינלאומיים בין רוב מדינות העולם, גם בין אלה שעוינות זו את זו, כמו ארה"ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. קוסטה ריקה, לדוגמה, היא מדינה מפורזת, דמוקרטית ומשגשגת במרכז אמריקה, שאיננה מהווה שום איום על שכנותיה. וכפי שמבהיר שוב ושוב הנשיא ביידן, גם מדינה פלסטינית מפורזת לחלוטין במתכונת של פתרון של שתי מדינות תביא את הביטחון (ואת השלום) המיוחל לישראל, עם הערבויות הנדרשות.

מאז שהייתי דוקטורנט בסוף שנות ה–80 באוניברסיטת פרינסטון ועד היום, אני חוקר תהליכים של "שינויים בדרכי שלום" (peaceful change) כחלופה רווחת למלחמה ביחסים הבינלאומיים. משמעות התהליך היא שינוי של המצב הקיים כתוצאה של שיתוף פעולה ומשא ומתן בין שניים או יותר צדדים, ללא אלימות. בהקשר הטריטוריאלי, מדובר במקרים של דה־קולוניזציה, העברת שטחים בין מדינות (כולל פתרון של סכסוכי גבול), הקמתן של מדינות חדשות, ושינוי בסטטוס המשפטי של שטחים מסוימים ללא העברת שטח או ריבונות.

יש מאות דוגמאות לכך בהיסטוריה הבינלאומית מאירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה, במיוחד בהקשר של דה־קולוניזציה. בתוך הסכסוך הישראלי־ערבי ניתן להצביע על המקרים המוצלחים של המשא ומתן בין ישראל למצרים (1977–1979) והמשא ומתן בין ישראל לירדן (1993–1994). מעניין לחשוב לרגע מה היה מצבנו היום ללא הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. מנגד, המשא ומתן בין ישראל לסוריה בין 1991 ל–2011 נכשל, וגם תהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"ף נקטע סופית עם כישלון תיווכו של שר החוץ האמריקאי קרי ב–2014 ופנייתם של הפלסטינים להכרה באו"ם. ועדיין, עד היום קיים שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, המסייעת לכוחות הביטחון הישראליים להילחם בטרור, כנגזר מהסכמי אוסלו המושמצים.

במסגרת מחקרי פיתחתי מודל שמציג שישה תנאי רקע המסייעים להצלחת התהליך של שינוי בדרכי שלום, לצד משתנים בתהליך עצמו. גם אם המודל הוא בעיקרו תיאורטי, כבר השתמשו בו במסגרת מאמצי התיווך של ארגון מדינות אמריקה ושל ארה"ב לאחר המלחמה בין פרו לאקוודור ב–,1995 שהביאו להסכם שלום בין שתי המדינות ב–.1998 אם מאז לא שמענו עוד על הסכסוך הטריטוריאלי בין שתי המדינות הדרום־אמריקאיות הללו, זה מבשר טובות.

תנאי הרקע הם:
1. חלוקה א־סימטרית של העוצמה לטובת הצד שדוגל בשימור המצב הקיים; 2. דמיון במשטרים הפוליטיים; 3. הסכמה נורמטיבית לגבי המשפט הבינלאומי ביחס לשטח שבמחלוקת; 4. מעורבות דיפלומטית של צד שלישי; 5. מלחמה קודמת; 6. ואיום מצד שלישי.

משתני התהליך מתייחסים למידת שיתוף הפעולה וההדדיות בין הצדדים, למשא ומתן עצמו ולהבדלים בין האינטרסים של הצדדים ביחס לשטח (לדוגמה, הראשון רוצה "כבוד לאומי" ו"טובות כלכליות", והשני רוצה "ביטחון").

הטבח של 7 באוקטובר והתקפת הנגד המוצדקת של ישראל בעזה טרפו את הקלפים לגבי אשליית ניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, והביאו למלחמה הקשה ביותר בין העמים מאז .1948-1947 אחרי המלחמה, ובהנחה שחמאס לא ימשיך להיות הריבון ברצועת עזה ישלוט במקומו גורם בינלאומי לתקופת מעבר, האם ייתכן תהליך הדרגתי של שינוי בדרכי שלום בין ישראל לפלסטינים?

בדומה למקרה של ישראל ומצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, יעברו שנים אחדות עד שתהיה היתכנות לתהליך, אבל לא שנות דור. למרבה האירוניה, מציאות טרגית של "בשלות" ושל "קיפאון כואב הדדי" בשני הצדדים פתחה פתח להיתכנות משמעותית של תהליך מדיני, שיכול להביא לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל. על פניו, נראה כי מצבנו נוטה לעבר המודל המוצע, תוך התאמות מסוימות:

1. חלוקת העוצמה בין ישראל לפלסטינים נוטה בצורה ברורה לטובתה של ישראל. לישראל יש שוליים צבאיים, כלכליים ואף מוסריים המאפשרים לה להיות "נדיבה" על מנת לשרת את האינטרס הלאומי שלה, שלפיו רק מצב של שלום יכול להבטיח את ביטחונה ואת גבולותיה המוכרים לכשישורטטו בהסכמה. כך ישראל תוכל להפוך למדינה נורמלית המשתלבת באזור ומכוננת שלום עם ערב הסעודית ועם כלל מדינות ערב המתונות.

2. ישראל הינה (עדיין?) דמוקרטיה ליברלית, לפחות בגבולות הקו הירוק, בעוד שהרשות הפלסטינית איננה מדינה במלוא מובן המילה, והמשטר שלה (עדיין) אוטוריטרי (הבחירות האחרונות התקיימו ב–2006). לאף אחד מהמנהיגים הנוכחיים (נתניהו ועבאס) אין לגיטימציה או רצון להתקדם לכיוון של פתרון מדיני. לפיכך, יש להניח שרק בחירות דמוקרטיות הן בישראל והן ברשות הפלסטינית, וחילוף הנהגה, יוכל לקדם שינוי בדרכי שלום בשנים הקרובות.

3. גם ישראל וגם אש"ף הכירו וקיבלו את החלטת 181 של תוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) ואת החלטת 242 (1967) לגבי "שטחים תמורת שלום", כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי, בין היתר, בנאומו של ראש הממשלה נתניהו באוניברסיטת בר־אילן ביוני 2009. ניתן לומר שישנה הסכמה נורמטיבית לגבי ההכרה בזכויות הלגיטימיות להגדרה עצמית של שני העמים על חלק מהשטח של ארץ ישראל/פלסטין.

4. המלחמה הנוכחית הביאה לבינאום ניכר של הסכסוך. ארה"ב, מדינות הליגה הערבית, טורקיה, מדינות אירופה והרוב המכריע של חברות הקהילה הבינלאומית תומכות בפתרון של החלטה ,181 ומוכנות להירתם למאמץ הדיפלומטי הנדרש לאחר שיקומה של רצועת עזה לאחר המלחמה. אשרור מחדש מצד מדינות ערב, והכרה ישראלית ביוזמת השלום של הליגה הערבית, יוכלו לסייע בתהליך.

5. המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס מלמדת בצורה טרגית שלא ניתן יהיה לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרך צבאית. מכאן שיש לנסות את הדרך המדינית, אשר טרם נוסתה בצורה מהותית ב–30 השנים האחרונות, בשל הטרפוד שלה על ידי הגורמים הקיצוניים בקרב שני הצדדים — חמאס והמשיחיים היהודים — הרואים בתהליך מדיני ובחלוקת הארץ איום מהותי.

6. האיום החיצוני, של איראן ושלוחותיה בציר ההתנגדות, מהווה תמריץ לגורמים המתונים במזרח התיכון, וגם לישראלים ולפלסטינים, לאמץ שינוי בדרכי שלום ושל פשרה. לצד האיום החיצוני ישנו גם איום פנימי גדול לכל אחת משתי החברות מקרב הגורמים הקיצוניים הפונדמנטליסטיים, התובעים בעלות בלעדית על אותה כברת ארץ.

מחוץ לחנות של "צבא הישע" בוושינגטון הבירה ראיתי לפני שנה כתובת על הקיר — "התקווה חזקה מפחד" (stronger is hope fear than), ציטוט של הסופר רוברט לדלום. יש רגעים ביחסים הבינלאומיים שבהם משברים מהווים פתח להזדמנות היסטורית. רוב תנאי הרקע לתהליך של שינוי בדרכי שלום מתקיימים כבר היום, גם אם אין אמון בין העמים אלא בעיקר פחד וייאוש. מי ייתן ויקומו מנהיגים אמיצים ולגיטימיים, הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלסטינים, אשר יתעלו על עצמם ויפתחו בתהליך מדיני לאחר המלחמה, בסיוע מסיבי של צד שלישי. זהו צו החיים לשני העמים היושבים בארץ, אשר לא הולכים לשום מקום אחר. גם אם מדובר כרגע במודל אקדמי שנשמע כמעט בדיוני, חייבים לדבר על שלום ועל שינויים בדרכי שלום כחומר למחשבה, ולשרטט מציאות אלטרנטיבית לשקיעתה של ישראל ברצועת עזה בעקבות כיבושה הצבאי והמשך מלחמת ההתשה והגרילה ללא מטרות ישימות.

המאמר פורסם ב-12 ביוני, 2024, באתר הארץ.