שלום קר מתקרר: המלחמה בעזה מערערת את היחסים בין ישראל למצרים

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

למעט תקופה קצרה לאחר חתימת הסכם השלום ב-1979, ישראל לא נהנתה בדרך כלל מיחסי ציבור טובים במצרים. התקשורת ומערכת החינוך המצרית שימשו כערוצים מרכזיים בהפצת דימויים שליליים של ישראל והציונות, שלעתים גלשו לביטויים אנטישמיים. עדות לכך היא העובדה ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" עדיין נמכרים בחנויות הספרים במצרים. אמנם ניכרו שינויים מסוימים בספרי הלימוד ובתקשורת לאחר הסכם השלום, אולם ככלל – ובעיקר בתקופות של מתיחות בין ישראל לפלסטינים – ישראל היתה תחת מתקפה תקשורתית.

האשמות וחששות

הדימוי הנוכחי של ישראל בתקשורת המצרית מתאפיין בשישה היבטים מרכזיים:

1. שחצנות ועיוורון אסטרטגי. התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמדינה המסתמכת יתר על המידה על עוצמתה הצבאית, מה שהוביל לעיוורון וחוסר יכולת להבין את כוונות האויב. ההסתמכות על העוצמה הצבאית גרמה גם להערכת חסר של השפעות הכיבוש הממושך על העם הפלסטיני. העובדה שמתקפת חמאס התרחשה יום לאחר 6 באוקטובר המיתולוגי העלתה מחדש את זיכרון מלחמת יום הכיפורים, שנתפשת במצרים כניצחון גדול על ישראל. העיוורון האסטרטגי הזה, לפי התקשורת המצרית, הוא שאפשר לחמאס להערים על ישראל ולהפתיעה.

2. אלימות ואכזריות מכוונת. התקשורת המצרית מתעלמת במכוון ממעשי האלימות של חמאס ומתמקדת באסונות אזרחיים, גם כאשר ישראל לא אחראית להם באופן ישיר. דוגמה בולטת היא האשמת ישראל בפגיעה המכוונת בבית החולים בעזה ב-17 באוקטובר 2023. למרות שהוכח כי האסון נגרם מרקטה של הג'יהאד האיסלאמי, התקשורת המצרית המשיכה להאשים את ישראל בטבח מכוון באזרחים חפים מפשע שחיפשו מקלט.

הביקורת מתחדדת במיוחד לאור המספר הגבוה של תינוקות, ילדים ונשים שנהרגו במהלך המלחמה. האשמות ישראל בביצוע פשעי מלחמה קיבלו חיזוק בעקבות החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג בנובמבר 2024 להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, המוצגים בתקשורת המצרית כ"שופכי דמים" (ספאח).

3. ממשלת טרור אידיאולוגי. התקשורת המצרית מציגה את ממשלת ישראל כתומכת בטרור אידיאולוגי ואינטלקטואלי נגד העם הפלסטיני. הדוגמה הבולטת ביותר היא התבטאותו של השר עמיחי אליהו שאמר כי הוא לא פוסל הטלת פצצת אטום על עזה. מעבר לגינוי החריף של משרד החוץ המצרי, הפרשנים בתקשורת הדגישו כי זהו ביטוי לטרור אידיאולוגי של שרי הממשלה. העובדה שאליהו נחשב בישראל לשר קיצוני שאינו מייצג את עמדת הממשלה אינה נתפסת כאמינה בעיני המצרים, שכן במצרים שר לא יעז להתבטא בניגוד לקו הרשמי של הממשלה.

4. מזימות נגד מצרים. לנוכח אמירות של בכירים ודיווחים בתקשורת הישראלית על אפשרות ל"גירוש כפוי" של תושבי עזה לסיני, התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמי שזוממת לפגוע בביטחון הלאומי של מצרים וביציבותה. החשש מפני גירוש פלסטינים לסיני, בין אם באופן מאורגן או עקיף, הוא אמיתי ומופיע באופן תדיר בתקשורת המצרית.

5. קולוניאליזם מתמשך. במשך שנים למדו תלמידי מצרים כי ישראל היא יציר האימפריאליזם ומשרתת אותו. התנהגותה במלחמה נתפשת כהמשך ישיר לכך. ההרס הנרחב ברצועת עזה והנוכחות הצבאית מפורשים כרצון לשוב ולהתנחל בה. דברי ראשי המתנחלים והסיקור התקשורתי מעצימים תדמית זו.

יתרה מזאת, קיימת הבנה מצרית שישראל לא תסתפק רק בשטחי הרצועה, אלא מבקשת להשתלט על אדמות ערביות נוספות, כמו החרמון הסורי ואזור החיץ שהוא חלק מהסכם הפרדת הכוחות עם סוריה מ-1974. רבים רואים בהתנהגות זו חלק מתוכנית רחבה יותר למימוש חזון "ישראל הגדולה" מהפרת ועד הנילוס.

6. התעלמות מהחוק הבינלאומי. ישראל מוצגת כמדינה הפועלת מעל לחוק ומתעלמת מדרישות המשפט הבינלאומי ההומניטרי. התעלמות זו נתפשת כהמשך ישיר להתעלמותה מיישום החלטות האו"ם הרבות בנוגע לסוגיה הפלסטינית. התקשורת המצרית מדגישה את חוסר הנכונות של ישראל לציית לנורמות ולכללים הבינלאומיים.

לא לבדה תשכון

הביקורת החריפה בתקשורת המצרית נובעת משתי סיבות עיקריות. ראשית, גישה מכוונת של המשטר המצרי, הן תחת מובארכ והן תחת סיסי, המאפשר ביקורת נגד ישראל כאמצעי לווסת לחצים. בדרך זו, המשטר מאפשר לחברה המצרית, הרואה בישראל יריבה ואף אויבת, לבטא את עמדותיה, ובמקביל מרגיע את הלחצים מצד גורמים איסלאמיים הדורשים פעולה נגד ישראל. הסיבה השנייה נעוצה בתגובה להתנהלות והצהרות של מקבלי החלטות ישראלים, המתעלמים לעיתים קרובות מרגישויות מדינות השלום.

המציאות במזרח התיכון השתנתה מהותית מאז הסכם השלום עם מצרים, ובפרט לאחר הסכמי אברהם. ישראל אינה עוד מדינה מבודדת באזור, והמלחמה הנוכחית מדגישה את נחיצות התיאום ושיתוף הפעולה עם מדינות השלום. אף שהקשרים מתנהלים בעיקר מול ההנהגה והמוסדות במדינות ערב, על ישראל להפנים כי דעת הקהל במדינות אלה היא כוח משפיע שלא ניתן להתעלם ממנו.

העוינות ההדדית שהתפתחה במהלך המלחמה המתמשכת בעזה אולי טבעית, אך על שני הצדדים מוטלת האחריות לראות מעבר למשבר הנוכחי. האתגר המשותף הוא לשמר ולחזק את יחסי השלום ואת התמיכה בהם בקרב שתי החברות, תוך גילוי רגישות והבנה הדדית גם – ואולי בעיקר – בתקופות של מתיחות.

המאמר פורסם ב-2.2.25 באתר הארץ.