שמאלני כל העולם – התאחדו

**המאמר פורסם במגזין "תלם"**

על המחנה הפרוגרסיבי בישראל להתנער מהדה לגיטימציה שעשה הימין לשיתוף פעולה בינלאומי ולנהוג בדיוק כפי שנוהג הימין עצמו: לטוות רשתות קשרים בינלאומית על בסיס אידיאולוגי וכך למקסם את כוחו ולהגדיל את השפעתו הפוליטית.

המחנה הפרוגרסיבי בישראל מחפש כבר שנים ארוכות את דרכו חזרה למוקדי שלטון והשפעה. בינתיים, ללא הצלחה. פעמים רבות, בדיונים על אסטרטגיות וטקטיקות לשינוי, עולה השאלה אם הפתרון לבעיותיה של ישראל יבואו מבחוץ – באמצעות מהלכים ולחצים מצד גורמים בינלאומיים, או מבפנים – באמצעות שכנוע הציבור ובניית מחנה מקומי. במקום הדיכוטומיה בין שתי האופציות, צומחת לה בשנים האחרונות אפשרות חדשה – למהלך משולב ומתואם, שכולל גם עשייה בתוך החברה הישראלית פנימה וגם שיתופי פעולה עם בעלי ברית בחו"ל. תגובות הנגד שאנו עדים להן ברחבי העולם לעליית הלאומנות, הפופוליזם והימין הקיצוני מעודדות חיבורים בין גורמים פרוגרסיביים ממדינות שונות, יצירת מסגרות משותפות, ועשייה מתואמת. הדבר קורה בזירה הפוליטית ובחברה האזרחית כאחת. מצבו העגום של המחנה הפוליטי הפרוגרסיבי בישראל מקשה על מימוש הפוטנציאל שקיים בקשר עם מפלגות ומנהיגים ממדינות אחרות, אך בחברה האזרחית הישראלית – שבה החידוד הרעיוני הפרוגרסיבי מובהק יותר ובה קיים מגוון רחב של ארגונים ופעילים חדורי להט לשינוי – צומחים להם שיתופי פעולה בינלאומיים רבי-משמעות. נדבך מרכזי בהתחדשות המחנה הפרוגרסיבי בישראל והתעצמותו צריך להיות שימת דגש גדול יותר על כינון שותפויות בינלאומיות – למען קידום מטרותיו של המחנה בארץ אך גם למען סיוע לשותפים לדרך ממדינות אחרות בפעילותם בחו"ל. מאמר זה יציג התפתחויות, מגמות, צרכים ואפשרויות שרלוונטיים לסוגיה זאת ויכולים לעודד שינוי.

תגובת הנגד הפרוגרסיבית

נקודת המפנה היתה ב-2016. ההחלטה על הברקזיט במשאל העם בבריטניה ביוני וניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארצות הברית בנובמבר סימנו מגמה חדשה בפוליטיקה העולמית. עליית הפופוליזם והימין הקיצוני החלה במדינות מסוימות עוד קודם לכן (לראיה, כהונתו של ויקטור אורבן כראש ממשלת הונגריה מאז 2010), אך ההתפתחויות בבריטניה ובארצות הברית הדגישו את התופעה, העניקו לה בולטות ונראות בינלאומית, וסימלו עליית מדרגה. הן גם נתנו רוח גבית למפלגות ומנהיגים באזורים אחרים בעולם – מרודריגו דוארטה בפיליפינים, דרך מתיאו סלביני ומארין לה פן באירופה, ועד ז'איר בולסונארו בברזיל. נוצרה רשת תמיכה וסיוע הדדי של מנהיגים אלה ושותפיהם לדרך. דוגמה מובהקת לכך היא הסיוע הנרחב שהעניק סטיב באנון, מקורבו של טראמפ ואחד המובילים הרעיוניים של הימין הקיצוני בארצות הברית, לבעלי ברית פוליטיים במדינות אירופה השונות לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2019. עליית הימין הקיצוני לוותה במשבר שחוו דמוקרטיות ליברליות ברחבי העולם. האתגר המשותף הוליד רצון לתגובת נגד מתואמת.

הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס, שיצר יש מאין תנועת צעירים פרוגרסיבית נלהבת סביב הקמפיין שניהל מול הילרי קלינטון על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-2016, היה לנושא הדגל העיקרי של התגובה הזאת. בספטמבר 2018 פירסם סנדרס מאמר בעיתון הבריטי "גרדיאן" ובו טען כי הציר האוטוריטרי העולמי החדש דורש את הקמתה של חזית פרוגרסיבית בינלאומית. "גורלו של כדור הארץ – מבחינה כלכלית, חברתית וסביבתית – נמצא על כף המאזניים", כתב סנדרס. הוא הצביע על כמה מאפיינים משותפים למשטרים שנגדם יצא: עוינות לנורמות דמוקרטיות, אנטגוניזם כלפי תקשורת חופשית, היעדר סובלנות ביחס למיעוטים אתניים ודתיים, ואמונה שהממשלה צריכה לשרת את האינטרסים הכלכליים האנוכיים . במאמר הזכיר סנדרס כמה דוגמאות לגל האוטוריטרי, ששוטף את העולם ומאיים לשנות את הסדר העולמי שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, וכלל בתוכן גם את אישור חוק הלאום על ידי ממשלתו של בנימין נתניהו חודשים ספורים לפני כן. אל מול מגמה זו קרא סנדרס לכל מי שמאמינים בתפיסת עולם פרוגרסיבית, המבוססת על סולידריות, הומניזם, דמוקרטיה וחלוקה שווה של העושר, לפעול יחד במאבקם לעולם טוב יותר. קריאתו של סנדרס עוררה עניין בקהילה הבינלאומית. יאניס ורופאקיס, לשעבר שר האוצר מטעם מפלגת סיריזה ביוון, היה בין התומכים הנלהבים. גם ח"כ לשעבר סתיו שפיר, שכיהנה אז בכנסת מטעם מפלגת העבודה, טענה בכנס שקיימו מכון מיתווים ומכון דיוויס באוניברסיטה העברית שפרוגרסיבים מרחבי העולם צריכים להקים תנועה משותפת להגנה על ערכי הדמוקרטיה הליברלית, ובכלל זה לסייע לישראלים ולפלסטינים להתגבר על מכשולי הסכסוך ביניהם.

למחנה הפרוגרסיבי העולמי כבר היתה תשתית ארגונית קיימת, אם כי רחוקה מלהיות יעילה. הוותיק בארגונים הוא האינטרנציונל הסוציאליסטי (Socialist International), שהוקם פורמלית ב-1951 אך למעשה המשיך ארגון שנוסד עוד במחצית השנייה של המאה ה-19. הארגון כולל כיום 135 מפלגות וארגונים ומיוצגות בו כל היבשות בעולם. ב-2013 הקימו מפלגות וגורמים שעזבו את האינטרנציונל הסוציאליסטי את הברית הפרוגרסיבית (Progressive Alliance) כרשת גלובלית של יותר מ-140 מפלגות וארגונים סוציאל-דמוקרטיים ופרוגרסיביים, שבסיסה בגרמניה. הברית הפרוגרסיבית מצהירה על עצמה כעוסקת בסוגיות המרכזיות של הפוליטיקה הפרוגרסיבית – שלום, דמוקרטיה, זכויות אדם, צדק חברתי, עבודה הוגנת, שוויון מגדרי וקיימות. קיים גם ארגון צעירים בשם האיגוד הבינלאומי של צעירים סוציאליסטים (International Union of Socialist Youth – IUSY), שהוקם ב-1907 וכולל כיום כ-136 ארגונים חברים (ובהם צעירי מרצ ומפלגת העבודה) מיותר מ-100 מדינות. ואולם, המגמות של השנים האחרונות הולידו מסגרות ארגוניות חדשות. במאי 2020 השיקו סנדרס (דרך מכון סנדרס) וּורופאקיס (שייסד את התנועה הפאן-אירופית DiEM25) את האינטרנציונל הפרוגרסיבי (Progressive International), ארגון שמטרתו לאחד פעילים וארגונים סוציאל-דמוקרטיים ופרוגרסיביים מכל העולם, בתגובה לעליית הגל הלאומני. דרכי הפעולה של הארגון החדש, שעל הקמתו העתידית הוכרז עוד בנובמבר 2018, כוללות רישות ויצירת תנועה אזרחית רחבה, גיבוש חזון ותפיסת עולם משותפים, ופרסום והדהוד של תכנים פרוגרסיביים.

לארגון החדש שהקימו סנדרס וורופאקיס יש אמנם שם דומה לשני הארגונים האחרים שבזירה, אך הרכבו שונה – הוא אינו פונה למפלגות, אלא לרמת השטח והפעילים. שם כוחו של סנדרס, ומשם צמחה מפלגת סיריזה של ורופאקיס. מה גם שניכר כי המענה הפוליטי המוביל לעליית הימין הקיצוני אינו מגיע דווקא מהמחנה הפרוגרסיבי. מנהיגים כמו אנגלה מרקל (גרמניה), עמנואל מקרון (צרפת) וג'סטין טרודו (קנדה), שהצטיירו בעולם כתקווה הגדולה לבלימת הגל הלאומני, אינם אנשי שמאל, אלא קרובים יותר למרכז – כל אחד מהם בדרכו. המחויבות שלהם לערכי הדמוקרטיה הליברלית, ולא לתפיסה פרוגרסיבית, היא שהציבה אותם בחזית המחנה. כך קרה גם עם ניצחונו של ג'ו ביידן, המרכזי יותר, על סנדרס בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית לקראת הבחירות לנשיאות שיתקיימו בנובמבר 2020. ברמה הבינלאומית, תופעה זו באה לידי ביטוי ביוזמה רשמית גרמנית-צרפתית, שהובילו משרדי החוץ של שתי המדינות והביאה באפריל 2019 להקמת הברית המולטילטרלית (Alliance for Multilateralism). מדובר ברשת לא-פורמלית של מדינות, שנועדה בין היתר "להגן ולשמר נורמות, הסכמים ומוסדות בינלאומיים שנמצאים תחת לחץ או בסכנה", ומדגישה את חשיבות האו"ם כגוף הבינלאומי המוביל. באירוע שקיימה הברית בספטמבר 2019, בשולי העצרת הכללית של האו"ם, כבר הצטרפו אל צרפת וגרמניה מדינות נוספות, ובהן קנדה, מקסיקו, צ'ילה, סינגפור וגאנה. בסיכומו של דבר, אירועי השנים האחרונות בעולם מצביעים על סוגי מענה שונים לעליית הימין הקיצוני – ברמת השטח והחברה האזרחית: אקטיביזם פרוגרסיבי; ואילו ברמת המערכת הפוליטית: מנהיגי מפלגות שקרובות מימין ומשמאל למרכז. יש לכך רלוונטיות ומשמעויות גם לישראל, הגם שהשפעתן של המסגרות הרב-לאומיות השונות שהוקמו עדיין נמוכה יחסית ומשמשת בעיקר לרישות בין שותפים לדרך ממדינות שונות.

חריקות בשיתופי הפעולה

מערכות הבחירות שהתקיימו בישראל ב-2019 הראו עד כמה הרשת הא-ליברלית העולמית מתפקדת כברית פוליטית הלכה למעשה. בעלי בריתו של נתניהו בעולם – טראמפ, ולדימיר פוטין, נרנדרה מודי, בולסונארו, אורבן וסלביני – התגייסו בזה אחר זה לסייע לו במאמציו הפוליטיים למצב עצמו כמדינאי-על ולזכות בתמיכת הציבור. פגישות, הזדמנויות צילום, מחוות מדיניות והצהרות ידידותיות היו כולן חלק מהחבילה הזאת. אותם מנהיגים לא חששו להיות מואשמים בהתערבות בענייניה הפוליטיים הפנימיים של ישראל ונרתמו לסייע לידידם נתניהו. התנהלות זו עולה בקנה אחד עם התרחשויות שקרו טרום-בחירות גם במדינות אחרות, אך היא היתה יוצאת דופן עבור המערכת הפוליטית והציבור בישראל. ההתפתחויות הללו שיקפו גם את מערכת היחסים שהלכה והתהדקה בשנים האחרונות בין גורמי ימין בישראל לגורמי ימין קיצוני באירופה. לא היה זה רק קשר בין מנהיגים, כפי שהתבטא באופן המובהק ביותר ביחסים שפיתח נתניהו עם מנהיגי קבוצת וישגראד (הונגריה, צ'כיה, פולין וסלובקיה), אלא גם קשרים בין מפלגות ופוליטיקאים.

נציגי מפלגות אירופיות בעלות שורשים אנטישמיים ניסו לקבל לגיטימציה ציבורית בארצותיהם דרך קשרים עם גורמים בישראל. לשם כך, הם היו מוכנים להביע תמיכה במפעל ההתנחלויות ובמדיניות ישראל, ואף מצאו שפה משותפת עם פוליטיקאים מהימין הישראלי בכל הנוגע לעוינות כלפי ערבים ומוסלמים. בעוד משרד החוץ המליץ להחרים מפלגות אירופיות מסוג זה, דוגמת מפלגת החירות מאוסטריה, חלק מחברי הכנסת מהימין נהגו אחרת ואף הביעו לעתים תמיכה במועמדים פוליטיים מהימין הקיצוני האירופי. מי שנהג אחרת באופן מובהק היה נשיא המדינה ראובן ריבלין. בצעד יוצא דופן הוא הביע בפומבי את שאיפתו לניצחון של מקרון על לה פן בבחירות בצרפת, והוא גם נמנע – באופן רשמי משיקולים של לוחות זמנים – מפגישה עם סלביני במהלך ביקורו בארץ. בכך נתן הנשיא מענה גם למאוויי הקהילות היהודיות במדינות אירופה, שקראו לישראל להימנע מתמיכה במנהיגים הנגועים באנטישמיות. ניצן הורוביץ, כיום יו"ר מרצ, סיכם מאמר שכתב ב-2017 במכון מיתווים על יחסי ישראל עם הימין הקיצוני באירופה, באומרו כי: "חלק נכבד מהטיעון הפוליטי באירופה כלפי הימין הקיצוני הוא שדרכו כבר הובילה את היבשת לאסון נורא. אם דווקא ישראל, מדינתו של העם היהודי, תחבק מפלגות הדוגלות בשנאת זרים ואפליה, זו תהיה 'הוכחה' כי המפלגות הללו השתנו כביכול. משום כך בדיוק הן כמהות ללגיטימציה ישראלית, ומשום כך אסור לישראל להעניק להן אותה. הדבר עלול לגרום לפגיעה חמורה במעמד ישראל".

מובילי מחנה המרכז והשמאל בישראל התנגדו לקשרים שרקמו גורמי הימין עם מפלגות ימין קיצוני באירופה. בפברואר 2018 זימן ח"כ עמיר פרץ כינוס מיוחד של קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל-אוסטריה לדיון ביחס למפלגת החירות האוסטרית. בדיון טען פרץ כי "זיכרון קורבנות השואה וקולות הניצולים חשובים יותר מכל ברית טקטית למדינת ישראל". קסניה סבטלובה, שכיהנה אז כח"כית מטעם מפלגת התנועה, טענה בדיון כי "אישים ומפלגות הנגועים באנטישמיות ופשיזם אינם יכולים להיות חברים של ישראל ואת ביקוריהם פה צריך למנוע". ואולם, לצד התנגדות זו, נזהרו בשנים האחרונות ראשי מחנה המרכז והשמאל מעידוד מעורבות מצד ידידיהם הבינלאומיים ערב בחירות. הם חששו מהאשמות כי הם מנסים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ וכי הם מעודדים התערבות זרה בפוליטיקה הפנימית. הם גם חששו שהתבטאויות ומעשים של גורמים בינלאומיים כלפי ישראל ערב בחירות לא ישפיעו על הציבור, או במקרה גרוע יותר – ישיגו דווקא תוצאה הפוכה וירחיקו בוחרים לזרועות הימין. כך, בעוד גורמים פרוגרסיביים ברחבי העולם העבירו מסרים לעמיתיהם במערכת הפוליטית בישראל כי ברצונם לעזור וביקשו המלצות לפעילויות שיעודד שינוי, הצד הישראלי הגיב לרוב בדחייה או בהימנעות ממענה. במקרה אחד החליטו פוליטיקאים זרים להתערב על דעת עצמם. ימים אחדים לפני בחירות אפריל 2019 הטיחו שורת מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית ביקורת חסרת תקדים בנתניהו והאשימו אותו בגזענות ובשחיתות. סנדרס אמר אז בגלוי כי הוא מקווה שנתניהו יפסיד. הרקע לכך לא היה רק תרעומת על נתניהו, אלא גם על הברית ההדוקה שלו עם טראמפ.

אף על פי כן, בהיעדר מתחרה פרוגרסיבי בעל משקל לנתניהו, הביקורת מארצות הברית כלפי ראש הממשלה לא הגיעה לכדי תמיכה מפורשת באחד מיריביו. היתה זו טענה שחזרה על עצמה גם בשיחות עם גורמים במחנה הפרוגרסיבי האירופי. חולשתו הפוליטית של השמאל הישראלי הגבילה את יכולתם להתייצב בבירור לצד מועמד לראשות הממשלה בישראל. הרי יריביו של נתניהו הגיעו מהמרכז ופעלו להרחיק עצמם מכל זיהוי עם השמאל, אז מדוע שיזכו בתמיכת הפרוגרסיבים? והאם תמיכה שכזו בכלל תועיל למועמדים בישראל? לכן, אין זה מקרי שהמהלך האירופי היחיד לטובת יריבי נתניהו הגיע דווקא מכיוונו של מקרון, שמוביל את מחנה המרכז הפוליטי באירופה. היה זה מהלך מוגבל, שאי אפשר להשוותו למהלכים המדיניים שיזם נתניהו לקראת הבחירות: מקרון נפגש בפרופיל נמוך למדי מצדו עם יאיר לפיד בארמון האליזה ארבעה ימים לפני הבחירות של אפריל 2019. ובכל זאת, היה כאן איתות, שבאמצעותו קיוו במפלגת כחול לבן לשדרג את תדמיתם בנושאים מדיניים ולתת מענה כלשהו למהלכים הבינלאומיים של נתניהו.

הקושי בקשרים של הגורמים הפרוגרסיביים בעולם עם מקביליהם הישראליים לא נבע רק מזהות מועמד המחנה לראשות הממשלה ומסיכויי בחירתו, אלא גם מעמדות שביטאו מנהיגי שמאל בישראל ומהחלטות פוליטיות שקיבלו. התבטאויות של חברי כנסת ממפלגת העבודה – בתקופה שבה עוד מילאה המפלגה תפקיד משמעותי בזירה הפוליטית – הצביעו על פער פוליטי וערכי משמעותי: אותם ח"כים השוו בין הקריאה האירופית לסימון מוצרי התנחלויות לתנועת BDS, בעוד המחנה הפרוגרסיבי האירופי מדגיש את מדיניות ההבחנה בין ישראל שבקווי 1967 ובין השטחים הפלסטיניים, והם גם הדגישו בפני קהלים אמריקאים את הצורך להיאבק ללא פשרות בתנועת BDS, בעוד המחנה הפרוגרסיבי האמריקאי נאבק בניסיונות להגביל מבחינה משפטית את מרחב חופש הביטוי של תומכי החרם. הימנעותם של בכירים במפלגת העבודה מזיהוי עצמי כאנשי שמאל ומהצגת תפיסת עולם אלטרנטיבית בתחומי חוץ וביטחון יצרה תחושת תסכול והיעדר שפה משותפת בקרב פוליטיקאים פרוגרסיבים מחו"ל שנפגשו עמם. גם הנכונות החוזרת ונשנית של מפלגת העבודה להצטרף לממשלות בהנהגת נתניהו יצרה מתחים עם השותפים הטבעיים במחנה הפרוגרסיבי העולמי, ובמיוחד הכניסה שהוביל ח"כ פרץ לממשלת נתניהו החדשה המתעתדת להוביל מהלכי סיפוח.

בתגובה לכוונות הסיפוח של הממשלה החדשה ולכניסת מפלגת העבודה אליה פירסמו גורמים פרוגרסיביים ברחבי העולם הודעות גינוי והבעת דאגה. האינטרנציונל הסוציאליסטי קבע ש"החלטת מפלגת העבודה הישראלית להצטרף לממשלה שמתעתדת להתנהל בצורה שכזאת [לספח שטחים] מנוגדת לעקרונות האינטרנציונל הסוציאליסטי, שדורשות מחברי הארגון לתמוך בעשייה בינלאומית לקידום שלום, סובלנות, הבנה ושיתוף פעולה בין עמים. האינטרנציונל הסוציאליסטי מצטער עמוקות על כך שמפלגה עם היסטוריה ארוכה ועשירה במשפחה העולמית של מפלגות עבודה סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות בחרה ללכת בדרך שסותרת את הערכים והעמדות הבסיסיים שלה וגורמת נזק לסיכויי השלום במזרח התיכון". נשיאת קבוצת הסוציאליסטים והדמוקרטים (S&D Group) בפרלמנט האירופי, איראטקסה גרסיה פרז, פירסמה הודעה שעל פיה "האפשרות לסיים את עידן נתניהו היתה בהישג יד. אנו מצטערים על ההחלטה שקיבלה מפלגת העבודה הישראלית להצטרף לקואליציה, ולפספס את ההזדמנות ההיסטורית לתרום לסתימת הגולל על הפרק האומלל הזה בפוליטיקה הישראלית".

לעתים הביקורת הגיעה מהכיוון ההפוך. ביולי 2018, במחאה על החלטה של האינטרנציונל הסוציאליסטי שצידדה ב-BDS, הודיע ח"כ חיליק בר, המזכיר הבינלאומי של מפלגת העבודה, כי היא משעה את חברותה בארגון עד לשינוי ההחלטה. בהמשך, בהובלת נציגות מרצ בארגון, התקבלה החלטה שמסתייגת מכל חרם על ישראל, וביולי 2019 אף קיים האינטרנציונל הסוציאליסטי כנס משותף עם עמיתים ישראלים ופלסטינים בתל אביב וברמאללה לתמיכה בפתרון שתי המדינות. לצד הביקורת, היו גם מקרים של הפגנת סולידריות בין פוליטיקאים פרוגרסיבים. כך, למשל, ב-2015, נפגש ח"כ איימן עודה בוושינגטון עם ראש המפלגה הפרו-כורדית בטורקיה סלהאטין דמירטאש; ב-2016 התייצבה ח"כ תמר זנדברג לצדו של קית אליסון מהמפלגה הדמוקרטית, ויצאה נגד האשמות שייחסו לו אנטישמיות ואנטי-ישראליות; ב-2017 נפגשו פוליטיקאים מהשמאל הישראלי עם סנדרס במסגרת כנס ג'יי סטריט בוושינגטון; ב-2018 נפגשו עודה וח"כים נוספים מהרשימה המשותפת עם שרת החוץ האירופית פדריקה מוגריני בבריסל; וב-2019 מתח ח"כ ניצן הורוביץ ביקורת על התנגדות שר החוץ ישראל כ"ץ לאשר כניסה לישראל לחברות הקונגרס הדמוקרטיות אילהאן עומאר ורשידה טליב. הסולידריות באה לידי ביטוי גם בשיתופי פעולה בין מפלגות. קבוצת הדמוקרטים והסוציאליסטים בפרלמנט האירופי רואה במפלגת העבודה, מרצ ורע"ם-תע"ל "מפלגות אחיות" ומקיימת עמן שיתופי פעולה בדמות הסכמים, ביקורים והשתתפות הדדית באירועים. גם הקרנות הפוליטיות הגרמניות שמזוהות עם מפלגות השמאל בגרמניה – קרן פרידריך אברט, קרן היינריך בל וקרן רוזה לוקסמבורג – מקיימות שיתופי פעולה שוטפים עם מפלגות השמאל בישראל וכן עם ארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים.

החברה האזרחית מרימה ראש

בעוד הקשרים המפלגתיים הוכחו כמורכבים ולא הניבו תועלת ממשית בשנים האחרונות, בזירת החברה האזרחית ניכרה התקדמות של ממש בעבודה המשותפת. זו נבעה מכמה גורמים: שינוי תפיסתי בקרב ארגונים ישראליים בנוגע לקשרים עם מקבילים בחו"ל, מציאות שוויונית יותר בין ארגונים ישראליים לארגונים במערב, וחיבורים חדשים עם ארגונים במדינות שבהן הדמוקרטיה נשחקת – ובראשן מדינות מרכז אירופה ומזרחה.

1. שינוי תפיסתי בקרב ארגונים ישראליים בנוגע לקשרים עם מקבילים בחו"ל – ארגונים שעוסקים ביחסי חוץ ובהיבטים שונים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מורגלים זה שנים בעבודה עם שותפים בינלאומיים ומכירים בערכה. בקרב ארגונים שעוסקים בנושאים פנים-ישראליים, המצב שונה. לא תמיד הם זיהו תועלת בשיתופי פעולה בינלאומיים, ובמשך שנים ניכרה בדבריהם ועשייתם התפיסה שהמציאות בארץ והאתגרים בה ייחודיים ואין הרבה מה ללמוד משיתוף פעולה וחילופי ידע עם ארגונים ממדינות אחרות. זאת ועוד, הדה-לגיטימציה שעשו בכירים בממשלות הימין לארגונים ישראליים שפועלים בזירה הבינלאומית – בעיקר, לבצלם ושוברים שתיקה – חילחלה לארגונים שעשייתם אינה שנויה במחלוקת פוליטית באותה המידה ויצרה רתיעה משותפויות עם ארגונים זרים, מהופעה בזירות בינלאומיות ומהכוונה של גורמים פרוגרסיביים פוליטיים במדינות אחרות (דוגמת חברים בפרלמנט האירופי) שרצו לנקוט מהלכים ביחס למצב בישראל וביקשו עצה. מעבר לכך, כל סוגי הארגונים – אלה שפעלו בנושאי חוץ ואלה שפעלו בנושאי פנים – נטו להסתכל על קשרים עם גורמים בינלאומיים מבעד לפריזמה של גיוס כספים ולא של שותפות בנושאי תוכן. בשנים האחרונות החל תהליך שינוי תפיסתי, שמוביל יותר ארגונים להתייחס בצורה חיובית יותר לעשייה בינלאומית ולשותפויות עם ארגונים בחו"ל. הדבר נובע, בין היתר, מהכרה בכך שגורמים פרוגרסיביים במדינות שונות מתמודדים עם אתגרים דומים; מהתעצמות האיום על ערכי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, שהובילה לחיפוש דרכי התמודדות חדשות; מהכרה בכך שבהיעדר אלטרנטיבה פוליטית משמעותית לשלטון הקיים, מוטל על החברה האזרחית למלא חלל אופוזיציוני; מהדרך שבה הרשתות החברתיות מנגישות מידע על פעילות ארגונים בארץ ובחו"ל ומקילות על יצירת קשרים; וכן מייצוג גובר של ישראלים בפורומים בינלאומיים ובארגוני-גג רב-לאומיים.

2. מציאות שוויונית יותר בין ארגונים ישראליים לארגונים במערב – הממשק בין ארגונים פרוגרסיביים מישראל ובין שותפים מארצות הברית ומערב אירופה לא נטה להיות שוויוני. מעבר לכך שהארגונים הזרים היו בדרך כלל גדולים יותר, מבוססים יותר ועשירים יותר, נציגיהם הגיעו למפגשים עם נציגי ארגונים ישראליים בעיקר מתוך רצון לתרום ולא להיתרם. המציאות הפוליטית שהשתנתה הביאה עמה שינוי בכיוון הרוח. לפני כחמש שנים התכנסו בברלין נציגי גופים פרוגרסיביים מישראל, גרמניה וארצות הברית כדי לבנות תוכנית פעילות רב-שנתית משותפת בנושאים מדיניים. הדיון נסב בעיקרו על השאלה כיצד יכולים הארגונים הזרים לסייע לעמיתיהם בישראל לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לחזק את הדמוקרטיה ולהגיע לעמדות כוח פוליטיות. שנתיים לאחר מכן, כשהפרויקט הגיע לשלב הביצוע, המציאות כבר היתה שונה בתכלית. בחירתו של טראמפ ועליית הימין הקיצוני באירופה יצרו שיח שוויוני. לכולם היו בעיות דומות שדורשות התמודדות משותפת, ודווקא הארגונים הישראליים – שמורגלים להיות במקום אופוזיציוני ולהתמודד עם שלטון הימין – היו יכולים כעת לייעץ ולסייע לעמיתיהם בחו"ל, שנאלצו להסתגל למצב פוליטי חדש. גם ברמת החברה האזרחית ניכר לעתים הפער בשפה הרעיונית ובסדרי העדיפויות בין ארגונים מישראל לאלה ממדינות המערב, אם כי במידה פחותה מאשר ברמה המפלגתית.

3. חיבורים חדשים עם ארגונים במדינות שבהן הדמוקרטיה נשחקת – מרכז אירופה ומזרחה לא היו במשך השנים על הרדאר של ארגוני החברה האזרחית הישראליים. המדינות שנמצאות באזורים אלה לא מילאו תפקיד מרכזי באיחוד האירופי בנושאי מדיניות חוץ, לא היו להן משאבים כספיים לחלק לארגונים באזורנו והן לא גילו פעלתנות רבה בנעשה בזירה הישראלית. שני תהליכים מצטלבים הובילו בשנים האחרונות לשינוי  – השחיקה הדמוקרטית מחד גיסא והברית הפוליטית של מנהיגי אותן מדינות עם נתניהו מאידך גיסא. מנהיגים לאומניים, שהבולטים בהם היו מנהיגי הונגריה ופולין, הובילו דפוסי שלטון ריכוזיים במדינות במרכז אירופה ובמזרחה. מדדים בינלאומיים הצביעו על מגמת השחיקה הדמוקרטית במדינות אלה, תוך שימוש בדפוסים דומים לאלה שהיו בישראל. הדבר עורר תשומת לב של ארגונים ישראליים ויצר מוטיבציה לחיבורים, חילופי ידע וכלים ושיתופי פעולה. לעתים יוזמות מסוג זה הגיעו גם מצדם של ארגונים במדינות האחרות, שחיפשו שותפים במחנה הפרוגרסיבי הישראלי. במקביל, ההנהגות של אותן מדינות ממש יצרו בריתות חזקות עם נתניהו, ששיאן בהשתתפותו בפסגה של קבוצת וישגראד שהתקיימה ביולי 2017 בבודפשט. יחסים אלה משמשים את ישראל מאז 2016 לבלימת יוזמות והצהרות באיחוד האירופי, באמצעות ידידותיה, ומשרתים את החלשת האיחוד האירופי והגברת הפיצול בין חברותיו. בכך, מדינות מרכז אירופה ומזרחה נהפכו למקור עניין לא רק עבור ארגונים ישראליים שמקדמים דמוקרטיה, אלא גם עבור ארגוני שלום שראו כיצד נפגעת יכולתו של האיחוד האירופי לגלות מעורבות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. והיה גם מי שקרא תיגר על ההתרחשויות במרכז אירופה ובמזרחה באופן שהיה רלוונטי גם לארגונים ישראליים: ג'ורג' סורוס, יהודי ממוצא הונגרי ופילנתרופ פרוגרסיבי שהקים את Open Society Foundations, פעל בנחישות לקדם דמוקרטיה באותן מדינות גם באמצעות יצירת רשתות רב-לאומיות חדשות, שבהן גם ארגונים ישראליים היו יכולים לקחת חלק. סורוס אמנם אינו מגלה פעלתנות פילנתרופית רבה בישראל עצמה, אך הקרן שלו תומכת גם בארגונים ישראליים שמקדמים זכויות אדם ושוויון יהודי-ערבי והדבר מסייע ליצירת חיבורים בינלאומיים. עם הזמן, ארגונים ישראליים, שהיו רגילים לשתף פעולה עם גופים בארצות הברית ובמערב אירופה, החלו מגלים אזורים חדשים בעולם. שותפויות החלו לקרום עור וגידים גם עם ארגונים פרו-דמוקרטיים במדינות אחרות שהתמודדו עם אתגרים דומים, ובהן טורקיה וברזיל.

לאור המגמות הללו החלו להתגבש צורות שונות של שיתופי פעולה בין ארגוני חברה אזרחית – בתחומים ארגוניים, רעיוניים, תוכניים ופוליטיים. בזירה הארגונית, המגמה התחילה מוקדם יחסית, עם בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2008. האופן שבו פעלו תומכי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית בשנות נשיאותו של ג'ורג' ו' בוש כדי לבנות מחדש תשתית רעיונית (Center for American Progress), פיננסית (Democracy Alliance), תקשורתית (Media Matters) ואקטיביסטית (MoveOn) משך תשומת לב של גופים פרוגרסיביים בישראל – ובהם הקרן החדשה לישראל – והשפיע על תהליכי הקמה של ארגונים חדשים, בהם מכוני מחקר ומדיניות דוגמת מיתווים ומולד (ובהמשך – גם על גופים רעיוניים קיימים וחדשים, דוגמת קרן ברל כצנלסון ואידאה). גם הצמיחה של ארגון ג'יי סטריט בארצות הברית אירועה באותן שנים; העובדה שהוא סיפק בית חדש ליהודים פרוגרסיבים אמריקאים וחיבר נציגי ארגונים בישראל למקביליהם בארצות הברית ולמקבלי החלטות בוושינגטון נתנה את אותותיה, בבניית קשרים ושיתופי פעולה חדשים. הכנסים הגדולים של ג'יי סטריט בוושינגטון, שאליהם הגיעו דרך קבע ראשי ארגונים פרוגרסיביים ישראליים, נהפכו גם לזירה למפגשי צד חשובים בין מכונים, ארגונים ואנשי מדיניות מישראל ומארצות הברית, כמו גם לניסיונות לקדם שותפויות בין ארגונים יהודיים פרוגרסיביים במדינות שונות, כולל ישראל. עם יוזמות אלה נמנות, למשל, SISO, שהוקמה על ידי פרופ' דניאל בר-טל לקראת שנת ה-50 לכיבוש; הרשת הפרוגרסיבית למען ישראל, שהקימו עשרה ארגונים יהודיים בארצות הברית; ורשת J-Link, שכוללת כ-50 ארגונים פרוגרסיביים יהודיים מ-17 מדינות ומפרסמת כיום גילויי דעת נגד הסיפוח.

דוגמאות נוספות לשיתופי פעולה ברמת החברה האזרחית הן "פורום החברה האזרחית ישראל-טורקיה" בהובלת אריק סגל וקרן פרידריך נאומן, שבו נוצרו קשרים בין המשרוקית, מכון מיתווים, הפורום לחשיבה אזורית וארגונים ישראליים נוספים לארגונים מקבילים בטורקיה; המעורבות של ארגון זזים ברשת ארגונים תומכי דמוקרטיה ומעורבות אזרחית, שכוללת שותפים ממדינות מרכז אירופה ומזרחה; והרשת המשותפת לארגוני זכויות אדם מישראל וממדינות אגן הים התיכון (EuroMed Rights). גם מכון זולת, שהקימה חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ב-2020, הגדיר את הפעילות הבינלאומית בין אפיקי הפעילות המרכזיים שלו, וניסח זאת כך: "עבודה עם ארגונים לא-ממשלתיים ישראליים ובינלאומיים, יצירת בריתות עם שותפים פרוגרסיביים לשם מאבק באג'נדה האנטי-ליברלית גם בבית וגם בחו"ל".

איחוד כוחות ומאבקים

בין הקשיים שביצירת שיתופי פעולה פרוגרסיביים בינלאומיים בזירה המפלגתית ובין ההצלחות המתרבות שנוחלים ארגוני חברה אזרחית ישראליים ביצירת שיתופי פעולה שכאלה, ישנו מרחב ביניים בעל חשיבות. מדובר במרחב שכולל שותפויות פרוגרסיביות, שאינן רק בינלאומיות אלא גם חוצות מגזרים. מדובר בשותפויות שמחברות גורמים פוליטיים, מדיניים ואזרחיים גם יחד; במדינות אחרות – דוגמת ארצות הברית ובריטניה, שבהן השילוב הזה הוא מסורת רבת שנים שכבר נטועה בתרבות הפוליטית המקומית – שותפויות כאלה מוכיחות עצמן כמרכזיות לחזרה של גורמים פרוגרסיביים לעמדות השפעה, כוח ורלוונטיות. מפלגות, פוליטיקאים ומדינאים ניזונים באופן רשמי וישיר מארגוני שטח וממכוני מחקר ומדיניות, בעלי תפיסת עולם רעיונית, שמייצרים רעיונות ופעולות. צורת עבודה זו עדיין אינה רווחת מספיק בישראל, ודאי שלא בצדו השמאלי של המפה הפוליטית, אך ניכר שהיא הולכת ומתפתחת ושחיבורים בינלאומיים יכולים לסייע לה לצמוח.

אפשר כבר להצביע על כמה דוגמאות המשקפות את הפוטנציאל שבפעילות בינלאומית חוצת מגזרים ואת האופן שבו פעילויות כאלה מתנהלות. כך, למשל, חבר פרלמנט אירופי מקבוצת הסוציאליסטים והדמוקרטים השתתף בפרויקט של מכון מיתווים, קרן אברט מגרמניה ומכון המזרח התיכון (Middle East Institute) מארצות הברית, שמטרתו היתה לחבר בין גורמי מדיניות פרוגרסיביים משלוש המדינות ולהוליד תובנות ומהלכים משותפים. ההשתתפות של אותו פוליטיקאי בפרויקט הניעה אותו, יחד עם שלושה חברים נוספים בפרלמנט אירופי, להפנות מכתב רשמי ב-2016 לנתניהו במחאה על מהלכי חקיקה שפוגעים ביכולת הפעולה של החברה האזרחית. משתתף נוסף באותו פרויקט מונה בהמשך ליועצו של סנדרס למדיניות חוץ ובתפקידו זה נפגש בישראל עם ראשי ארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים. ארגוני שלום, ובהם יוזמת ז'נבה ושלום עכשיו, נמצאים בקשר שוטף עם דיפלומטים זרים במטרה לקדם צעדים בינלאומיים למען פתרון שתי המדינות. קשרים פרוגרסיביים נוצרו גם בין יועצים פוליטיים שפעלו במשותף לסייע למועמדים פרוגרסיביים שהתמודדו במערכות בחירות במדינות שונות ובין אנשי מדיניות שלמדו לקחים מניצחונות שהשיגו ברמה המוניציפלית (למשל, בבודפשט ובאיסטנבול) מועמדים שקראו תיגר על נציגי מפלגות שלטון א-ליברליות. שותפויות נוצרו גם בין קרנות פרוגרסיביות בחו"ל ובין ארגונים בישראל, ובין תנועות ואישים במדינות שונות שהחליפו רעיונות על בניית כוח פוליטי ושינוי בכיווני מדיניות.

ככל שפעילות מסוג זה גדלה, כך גוברים גם הקולות מצדה השני של המפה הפוליטית שמנסים לערער עליה – למשל, באמצעות ניסיונות להגביל פעילות בינלאומית של גורמי חברה אזרחית ולהקשות על קבלת תמיכה כספית ממקורות מימון זרים. חלק מהשותפות הפרוגרסיבית הנדרשת היא גם לתת מענה לניסיונות אלה ולטענות שמופצות במסגרתם על ידי גורמים ממשלתיים (דוגמת המשרד לעניינים אסטרטגיים בשנים 2015-2019) ולא-ממשלתיים (דוגמת NGO Monitor). כך עשו, למשל, ב-2019 קבוצת העבודה המדינית בראשות השגריר בדימוס אילן ברוך וקרן רוזה לוקסמבורג מגרמניה בדו"ח משותף שפירסמו.

ברית עולם

יצירת שותפויות בינלאומיות היא מטרה בעלת חשיבות עליונה עבור המחנה הפרוגרסיבי הישראלי, והיא צריכה להיות חלק מרכזי מתהליך ההתחדשות הרעיונית, הפוליטית והארגונית שלו. הזירה הבינלאומית בשלה לכך היום יותר מתמיד, לאור ההתמודדות הגלובלית עם משבר הדמוקרטיות הליברליות ועליית הפופוליזם, הלאומנות והימין הקיצוני. הזירה הישראלית בשלה לכך גם היא, עם היחלשות המסגרות המפלגתיות של השמאל והפניית העורף של חלקן לערכים ולאמונות שאותם הן אמורות לייצג. מפלגות וארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים בישראל צריכים להביא זאת בחשבון. שותפים לדרך אפשר למצוא לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, והשקעה בפיתוח הקשר איתם תניב תועלת גם בקידום שינוי מקומי וגם בהעצמת גל הנגד הגלובלי לעליית הלאומנות והימין הקיצוני. המחנה הפרוגרסיבי בישראל צריך להתנער מהדה-לגיטימציה שעושה הימין לאלה בשמאל שעוסקים בפעילות בינלאומית. הרי זה בדיוק מה שעושה הימין, ובהצלחה לא-מבוטלת. בזירה הבינלאומית יכול להיות לשמאל יתרון מובהק, לאור המציאות הפוליטית הגלובלית, ויש לפעול לממש את הפוטנציאל הנרחב שטמון בה. מפלגות וארגונים פרוגרסיביים ישראליים, שיתנהלו עם הפנים לעולם ויציגו אלטרנטיבה רעיונית סדורה למדיניות הנוכחית, יגלו קשת רחבה של אפשרויות ושורה ארוכה של דלתות שייפתחו בפניהם. התנהלות כזאת לא תביא לבדה את השינוי המיוחל, אבל היא תספק רוח גבית משמעותית למאמצים לחולל אותו, וביכולתה לתרום להנחלת רעיונות פרוגרסיביים בדעת הקהל, לקידום פתרונות פרוגרסיביים לבעיות השעה ולהגעת מנהיגים פרוגרסיבים לעמדות הנהגה.

תפיסה כזאת גם מתכתבת היטב עם המגמה של inter-sectionality, שצוברת תאוצה במחנה הפרוגרסיבי האמריקאי ובבסיסה ההנחה שארגונים שונים – שפועלים כל אחד בתחום שונה ולמען מטרות שונות, אך תחת מצפן ערכי משותף – צריכים לסייע אלה לאלה בהתמודדות עם נושאים משותפים. בישראל, עדיין שוררת על פי רוב הפרדה בין ארגונים שמקדמים דמוקרטיה, זכויות אדם, שלום, שוויון יהודי-ערבי וצדק חברתי וכלכלי, אך אפשר כבר לאתר ניצנים של שיתופי פעולה ורישות מול אתגרים משותפים כמו איום הסיפוח. גם משבר הקורונה והשפעותיו על המחנה הפרוגרסיבי – שעיקרן הגברת תחושת הסולידריות, ההכרה בצורך לפעול במשותף מול אתגרים גלובליים והרצון לחזק מוסדות ומנגנונים רב-לאומיים לשיתוף פעולה – צפוי לעודד מגמה זאת, בישראל ומחוצה לה.