כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
"הסכמי אברהם" נשאו עמם תקוות גדולות. אחת המרכזיות שבהן היתה החלשת איראן אל מול צמיחתה של ברית אזורית חזקה, שנועדה ליצור אלטרנטיבה לכוחות האמריקאים הנסוגים הדרגתית מעיסוק באיומי הביטחון האזוריים במזרח התיכון. ההבנה כי המעורבות הצבאית האמריקאית במזרח התיכון הולכת ופוחתת היתה נוכחת עוד לפני שינויי הממשל בארה"ב. ההחלטות שהתקבלו בתקופת הזמן הקצרה מאז החל הנשיא ביידן את כהונתו, הציבו זרז ישיר עבור ישראל ומדינות האזור לבחינת החלופה של הקמת ברית אזורית אל מול איראן; אולם בפועל, איראן הפכה לחזקה יותר בשנה החולפת ואת הקשר הישראלי-מפרצי קשה לתאר כחזית משותפת.
להלן כמה תהליכים ואירועים הממחישים את התחזקותה של איראן והיעדרותו של ציר נגדי:
1. דיאלוג מתרחב עם איראן – בשנה האחרונה סעודיה פתחה בדיאלוג ישיר וגלוי עם איראן. סעודיה נחשבה למובילת המאבק הערבי נגד איראן, ובמשך שנים רבות ניהלה קמפיין נגדה וסירבה לפיוס. שיחות אלו מצטרפות למגמה רחבה יותר של מדינות בעולם הערבי הפונות לדיאלוג ישיר עם איראן. ב-2017 היתה זו קטר שחיזקה את הקשר שלה עם איראן בעקבות בידודה המדיני מצד שכנותיה, וב-2019 היתה זו איחוד האמירויות שפנתה לערוץ המדיני הגלוי מול איראן בעקבות התקיפות הימיות שפגעו בביטחונה וביציבותה. הפנייה לדיאלוג עם איראן מחזקת את ההבנה שלאור הנסיגה האמריקאית היא מחזיקה כעת בקלפים חזקים במגרש המדיני שלה.
2. טשטוש הגבולות החיצוניים של המחנות – בהמשך למגמת התרחבות הדיאלוג עם איראן, בחודשים האחרונים אנו צופים במגמה מקבילה של התרחבות דיאלוג חוצה מחנות או צירים. סביב "הסכמי אברהם", החלוקה בין המחנות היתה ברורה למדי: איחוד האמירויות, בחריין, סעודיה, מצרים, ירדן וישראל בצד אחד; טורקיה וקטר בצד שני; איראן בצד שלישי. מאז שנחתמו ההסכמים חלו שינויים גדולים בחלוקה זו: קטר התפייסה עם שכנותיה ומתחילה לשוב לחיקן, אם כי בהדרגתיות והססנות הדדית, ויחד עם זאת גם מעצבת מחדש את הקשר שלה עם מצרים; בדומה לכך, טורקיה פתחה בערוץ מדיני ישיר עם מצרים ואיחוד האמירויות שנחשבו ליריבות משמעותיות שלה. מפגש הפסגה שהתקיים בסוף אוגוסט האחרון בעיראק הוביל גם הוא לטשטוש בין המחנות עם הגעתם של נציגים מסעודיה, איחוד האמירויות, איראן, טורקיה, קטאר ועוד.
3. הבדלי גישות ומדיניות בתוך המחנה הפרגמטי – לא זו בלבד שהחלוקה בין המחנות מיטשטשת, גם אחדות הכוחות ושיתופי הפעולה בתוך המחנות עצמם מתערערים. בחלוף שנה מההסכמים עדיין אין מדיניות או אסטרטגיה משותפת בנוגע למשברי ביטחון אזוריים, וכל מדינה פועלת בנפרד נגד האיומים. ראינו זאת, למשל, בהיעדר התגובה של איחוד האמירויות או עומאן לתקיפות איראניות של אוניות בבעלויות שונות באזור המים הטריטוריאליים שלהן. שמועות על סדקים בברית הסעודית-אמירתית גם הן מאיימות על תפיסת הגוש היציב והחזק. כמו כן הציפייה שתהליך הנורמליזציה יתרחב לא התממשה, וייתכן כי בכך נחלש המחנה הפרגמטי של מדינות המפרץ הערביות ואף נוצרו סדקים נוספים בין מדינות המפרץ.
4. איראן צוברת ביטחון עצמי – השילוב של שינוי הממשל האמריקאי, והתפיסה כי הנסיגה האמריקאית הלא-רשמית מהאזור נמשכת, מגבירים את בטחונה העצמי של איראן ונראה כי ברית אזורית, תהיה אשר תהיה, אינה יכולה לפעול לבדה במאבק זה. התקיפות בזירה הימית גברו בשנה החולפת והפכו לקטלניות יותר, איראן קרובה מאי-פעם להשגת יכולת גרעינית, חוקי המשחק משתנים מולה בתכיפות גבוהה והמחנות הנגדיים לה, שנחלשים, מסמנים שלאיראן יש היום מעמד מדיני חזק יותר ויכולת הרתעה גבוהה יותר בהשוואה לאשתקד.
היתה ציפייה כי התחזקותה של איראן, ובמקביל הנסיגה ההדרגתית של ארה"ב, תוביל דווקא להתחזקות תפיסת האויב המשותף ולציפוף שורות במחנה הנגדי אליו משתייכות 'מדינות אברהם'. אך בניגוד לכך, הצירים והבריתות דווקא מתערערים, ואיראן מנצלת תקופת זמן זו לעלייה בקצב ובעוצמת הפעילות שלה, בבניין הכוח הגרעיני, בעצימות הלוחמה הימית ובעיצוב הדיפלומטיה האזורית. בסיכומה של שנה ראשונה להסכמים, נראה כי חוקי המשחק האזוריים אמנם השתנו בעקבותיהם, אך באופן שונה בהקשר האיראני ממה שקיוו לו אדריכלי "הסכמי אברהם" לעת עתה.
אם כן, נדמה שחבירת ישראל לציר הפרגמטי בעולם הערבי לאו דווקא יצרה את ההרתעה המצופה נגד איראן. מכאן עולות שתי שאלות מרכזיות עבור ישראל. הראשונה היא, האם ישראל עדיין רוצה לנצל את האיום האיראני כדי לחזק את הקשר עם מדינות המחנה, או שאולי כדאי לה לפנות לגורם משותף אחר. בנקודה זו חשוב להדגיש שקשה יהיה למצוא פרויקט רחב היקף ליצירת אותה חזית בסדר גודל של התמודדות עם האיום האיראני.
בהנחה ומחנה משותף מול איראן הוא עדיין הפרויקט המרכזי המשותף – השאלה היא כיצד בכל זאת ניתן להפיח מחדש חיים ברעיון יצירת חזית משותפת של ישראל ומדינות ערב מול איראן. השינויים במאזן הכוחות האזוריים מלמדים שככל שסעודיה נדחקת יותר לפינה, כך מוקדי הכוח באזור הופכים לביזוריים יותר והגבולות בין המחנות הופכים מטושטשים יותר.
בהיעדר תמיכה צבאית ומדינית אמריקאית, יתכן וניתן יהיה לאתר שותפות בין לאומיות אחרות לתמיכה בחזית מסוג זה – לדוגמה מדינות אירופה או האיחוד האירופי – אשר ישקמו את מרחב תמרון הפעולה של סעודיה באזור. מתוך ההבנה כי סעודיה משמשת מדינת מפתח, בין אם בערעור היציבות האזורית ובין אם בעיצוב חזית מגובשת, על ישראל לקיים חשיבה אסטרטגית מחדש על האופן שבו נכון לבנות את הקשר הישראלי-סעודי, כחלק ממבט רחב יותר על "הסכמי אברהם". לא ניתן לעשות זאת ללא שותפות מלאה של איחוד האמירויות בבניית הקשר ובהשתתפות מלאה שלה בכל הפעולות שילוו אותו.
חשיבה זו דורשת יצירתיות ויזמות באופן שאינו אופייני לישראל בשנים האחרונות, אך הוא חיוני בעת זו. אסור שמוקד המבט בקשר זה יהיה כלכלי בלבד, כפי שהיה עם האמירויות. אולי נרוויח עוד כמה מספרים בתל"ג, אך נפסיד את התמונה הגדולה של עיצוב המציאות הגאופוליטית של האזור, שמירה על יציבותו ויצירת ערבות לביטחוננו הלאומי.
**המאמר פורסם בהארץ, 22 בספטמבר 2021
