תש"פ היתה שנה עגומה עבור ישראל מבחינה כלכלית ורפואית בשל מגפת הקורונה. מבחינה מדינית היתה זו שנה מוצלחת דווקא, אך לא נטולת כישלונות. ההצלחה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין. קשרים עם שתי מדינות אלה התקיימו בשני העשורים האחרונים מאחורי הקלעים, אולם עתה יצאו לאור ושלשום (שלישי) הפכו לרשמיים בטקס החתימה שהתקיים בבית הלבן. בעקבות ההסכם התירה סעודיה למטוסים ישראליים לעבור במרחב האווירי שלה, מה שיקצר באופן משמעותי את זמן הטיסה מישראל למפרץ הפרסי ולאסיה בכלל. צעד זה מהווה נדבך נוסף של נורמליות ביחסים בין ישראל לסעודיה.
ישראל מקיימת קשרים גם עם עומאן וקטאר. בנימין נתניהו ביקר אצל הסולטאן קאבוס ב-2018 ולכן עומאן נראית כמועמדת טבעית ללכת בעקבות איחוד האמירויות ובחריין. עם זאת, מותו של קאבוס השנה, עלייתו של סולטאן חדש, כמו גם רצונה של עומאן לשמור על מעמדה כמתווכת בין המערב לאיראן, מונעים בינתיים את כינון היחסים הדיפלומטיים. קטאר, מאידך, שייכת לכאורה למחנה האויב בעולם הסוני, אך לאמיתו של דבר היא מנהלת מדיניות מתוחכמת השומרת על ערוצים פתוחים עם ישראל. היא מסייעת לחמאס בהקמת תשתיות ובתשלום משכורות באמצעות מזוודות כסף המגיעות עם השגריר אל-עמדי. הסיוע הזה עוזר לשמור על רגיעה בדרום, דבר שהוא אינטרס ישראלי ומצרי. בביקוריו בישראל נפגש אל-עמדי עם מקבלי ההחלטות בירושלים, וכך מקיימות שתי המדינות ערוצי הידברות גם כשאין ביניהן יחסים.
ישראל שיפרה איפוא את מעמדה במפרץ הפרסי באופן משמעותי. פתיחתן של נציגויות דיפלומטיות באבו-דאבי ובמנאמה תהווה בסיס נוח להרחבת הקשרים החשאיים והגלויים וחיזוק לאחיזה הישראלית במפרץ, ממש מול איראן. למעשה, כפי שבעלות בריתה של איראן (סוריה וחיזבאללה) מצויות על גבולה של ישראל, עתה ישראל מצויה סמוך לגבולה המערבי של איראן, כמו גם בגבולה הצפוני, באזרבייג'אן.
הצלחתה של ישראל במפרץ הפרסי זוכה לתמיכתו של נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי. קהיר מהווה חוליית בריח חשובה בתהליך משום שהיא נהנית מצד אחד ממערכת קשרים הדוקה עם איחוד האמירויות וסעודיה, המסייעות לה מבחינה פיננסית וכלכלית, ומאידך היא מקיימת יחסים ביטחוניים ומודיעיניים הדוקים עם ישראל בכל הנוגע לנעשה בסיני ובעזה. ישראל מצדה נהנית גם משיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני עם ירדן, אולם בניגוד למצרים, מערכת היחסים בינה לבין עמאן נמצאת במשבר בשל עמדת ישראל בסוגיה הפלסטינית. הדבר בא לידי ביטוי בנתק שבין המלך עבדאללה לנתניהו, ובהחלטת הראשון לממש את הסעיף בהסכם השלום הדורש את החזרת צופר ונהריים.
בד בבד, ישראל שיפרה את יחסיה עם סודאן. הקשרים החשאיים עם המשטר בחרטום החלו עוד בדמדומי שלטונו של עומאר אל-באשיר, שהופל ב-2019. המשטר החדש, בניסיונו להוציא את סודאן מרשימת המדינות התומכות בטרור, רואה בישראל ובלובי היהודי בארה"ב צינור חשוב להשפעה על הממשל האמריקאי. זהו הרקע לפגישת נתניהו עם עבד אל-פתאח בורהאן, השליט הזמני של סודאן, באוגנדה ב-2019. מאחורי הקלעים מתנהלים מגעים בין ישראל, סודאן וארה"ב, ולא רחוק היום ששתי המדינות יכוננו יחסים דיפלומטיים. בניגוד למדינות המפרץ, ליחסים עם סודאן אין חשיבות כלכלית, אולם מיקומה, הן לאורך הנילוס והן לאורך ים סוף, הופכים אותה לנכס אסטרטגי במפה המזרח תיכונית.
שיפור מעמדה של ישראל הוא תולדה של ארבע סיבות: ראשית, מימוש של כמה תהליכים ארוכי טווח בתחום הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי. שנית, היחלשות מדינות ערביות רדיקליות כמו סוריה, עיראק, לוב ותימן, בעקבות מהפכות "האביב הערבי", ומאידך התחזקות מדינות המפרץ העשירות והמתונות אחרי שחמקו מגלי ההדף של ההתקוממות ב-2011 (למעט בחריין). שלישית, ממשל אמריקאי אוהד במיוחד מסייע לישראל לחזק את מעמדה באזור. ולבסוף, היחלשות התמיכה הערבית בבעיה הפלסטינית, שבחלקה נגרמה בשל השחיקה במחויבות הערבית לפתרון בעיה זו, ובחלקה לנוכח הידרדרות המצב הכלכלי במזרח התיכון בשל מגפת הקורונה.
בתש"פ מצאה עצמה ישראל ממלאת שלושה תפקידים במערכת המזרח תיכונית: התפקיד הראשון, ואולי החשוב ביותר, הוא איזון חתירתן של איראן וטורקיה להגמוניה אזורית, וזאת באמצעות ברית לא רשמית עם מדינות הליבה של העולם הערבי הסוני – מצרים, ירדן וחלק ממדינות המפרץ. התפקיד השני הוא בפילוג העולם המוסלמי והערבי. חתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות מרחיבה את השסעים בעולם הערבי בין התומכים והמתנגדים. התפקיד השלישי הוא של מתווך בין מדינות ערב לבין ארה"ב, אם באופן ישיר או באמצעות הלובי היהודי. תווך כזה מחזק את התביעה של מצרים וירדן מארה"ב לסיוע כספי (למשל הלוואות של קרן המטבע העולמית והבנק העולמי); תומך בבקשת איחוד האמירויות לספק לה מטוסי F-35 מתקדמים; תומך בבקשת סודאן להוציא אותה מרשימת המדינות התומכות בטרור; ותומך בבקשת מרוקו להכרה אמריקאית (ומערבית) בסיפוח סהרה המערבית.
חלק מההצלחה של ישראל באזור נובעת מהעובדה שהיא לא התערבה בסכסוכים האזוריים, שחלקם גם מצויים הרחק משטחה, כמו בלוב ובתימן. אולם גם בסוריה ישראל לא התערבה במלחמת האזרחים, למעט תקיפות מהאוויר נגד מאחזים של איראן או חיזבאללה. עם זאת, מסכת האיומים עליה לא השתנתה באופן משמעותי בתש"פ – איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס וטורקיה באופן חלקי (הקשר הדיפלומטי והמסחרי נמשך) ממשיכות להוות איום, אולם אף אחת לא מהווה איום קיומי. יתרה מזו, השלכות הקורונה והסנקציות האמריקאיות על איראן, השלכות מלחמת האזרחים בסוריה, קשיי חיזבאללה בלבנון בעקבות הפיצוץ בנמל וקשיי חמאס בעזה, מקטינים את עוצמת האיום על ישראל.
הכישלון הגדול של ישראל נעוץ באדישותה כלפי הבעיה הפלסטינית. למעשה, ארה"ב וישראל החלישו באופן משמעותי את הרשות הפלסטינית באמצעות הצעדים החד-צדדיים של הכרה בירושלים, הפסקת הסיוע לאונר"א, "תוכנית המאה" ורעיון הסיפוח. השלום עם איחוד האמירויות הציל את נתניהו בטווח הקצר מסכנות הסיפוח, אולם המשך התעלמות ישראל מהבעיה הפלסטינית עלולה להאפיל בשנה הבאה על הישגיה הנוכחיים. לפני שבעיה זו תשאב את ישראל אליה, ישראל צריכה להידרש אליה באמצעות יצירת דיאלוג אקטיבי עם ההנהגה ברמאללה. שנת תשפ"א תוקדש קרוב לוודאי לענייני רפואה, אך פתרון הבעיה הפלסטינית חשוב אף הוא לבריאותה של החברה הישראלית.
**המאמר פורסם ב"הארץ", 17 בספטמבר 2020
