שנתיים ל״הסכמי אברהם״: יחסים אסטרטגיים משופרים, אך לא נורמליזציה

מאמרי דעה ופרשנות / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

בספטמבר 2020 נחתמו "הסכמי אברהם" בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין. חודשים לאחר מכן נחתמו הסכמים גם עם סודאן ומרוקו. בחלוף שנתיים, מן הראוי לגשת ולבחון אם ההבטחה והפוטנציאל הגדול התממשו. כדי לעשות זאת, רצוי להבין ראשית את המניעים המורכבים של מדינות הנורמליזציה לבחור בנתיב זה, וכן את מערכת היחסים שהתגבשה עמן נוכח אותם מניעים.

כאשר חוזרים לאופן שבו נוסחו ההסכמים מצטיירת תמונה המעלה על נס את חשיבות שלום המבוסס על הבנה הדדית, דו-קיום, כבוד וחירות האדם. האיום האיראני או את הבעיה הפלסטינית לא מוזכרים בכלל, ויחד עם זאת, כל מי שעיניו בראשו יודע כי מערכת השיקולים בעניין זה מורכבת הרבה יותר. למעשה, המרכיב אולי הכי מרכזי שהניע את "הסכמי אברהם" הוא תפיסת האיום המשותפת מצד איראן. איחוד האמירויות ובחריין זקוקות להגנה האמריקאית והישראלית הן מול פרויקט הגרעין והן לנוכח הפעולות החתרניות של שלוחות שיעיות במזרח התיכון. די להזכיר בהקשר זה את ההבטחה של ממשל טראמפ לספק מטוסי 35-F לאיחוד האמירויות, נושא שממשל ביידן ממשיך לקדם. ארה"ב תומכת גם במהלכים לקידום שיתוף פעולה אזורי בין ישראל ומדינות ערביות נוספות בתחום ההגנה האווירית. במסגרת זו נפגשו הרמטכ"לים של סעודיה וישראל ביוני 2022. עוד דווח כי ישראל הציבה מערכות הגנה אוויריות באיחוד האמירויות ובבחריין.

ואולם, אף כי מדינות המפרץ מצפות להגנה מפני האיום האיראני, הן לא סומכות על כך. לכן, הן נוטות לא להתעמת עם איראן באופן ישיר. כך למשל, ממשלת המיעוט הסונית בבחריין, הנתמכת על ידי סעודיה, חרדה מהתקוממות הרוב השיעי (כ-80%) במקרה של עימות צבאי עם טהראן, ולא תמהר לבחור בדרך זו. כך גם איחוד האמירויות, המקיימת יחסים כלכליים ענפים עם איראן ובונה מחדש גם את היחסים הדיפלומטיים איתה. היועץ הבכיר לנשיא האמירויות הצהיר ביולי כי ארצו "לא מתכוונת לקחת חלק בקואליציה נגד שום מדינה באזור, ובמיוחד לא איראן". סעודיה, מדינת המפתח באזור ויריבתה העיקרית של טהראן, שהיא גם יעד להתקפות טילים מאיראן ותימן, פועלת מזה זמן להתקרב לרפובליקה האיסלאמית במסגרת שורה של "שיחות פיוס".

ויש מדינות נוספות במפרץ הנמנעות לצאת באופן ישיר נגד איראן: עיראק (60% שיעים) מקיימת קשרים פוליטיים וכלכליים חשובים עם השכנה ממזרח ותלויה בחשמל איראני; כוויית (40% שיעים ועוד 30 אלף איראנים) קשורה לאיראן בקשרים כלכליים ופוליטיים הדוקים; קטאר (20% שיעים) שותפה לאיראן בניצול שדה הגז הגדול במפרץ; עומאן מתחזקת עם טהראן קשרים ענפים; תימן (35% שיעים-זיידים השולטים ברוב המדינה) היא בעלת ברית אסטרטגית של טהראן מזה זמן. לעת עתה, נדמה כי התגבשותה של ברית צבאית אזורית נגד איראן, הכוללת את ישראל ונתמכת על-ידי ארה"ב עוד רחוקה מלהתממש.

בכל הנוגע לחתימה של סודאן ומרוקו, גם היא נשענה על רצונן להשיג דבר מה מארה"ב. הראשונה היא מדינה בלתי יציבה וענייה הזקוקה לסיוע כלכלי גדול. השנייה היתה מעוניינת בהכרה אמריקאית בריבונותה על סהרה המערבית, והיא אכן קיבלה אותה.

ואף-על-פי-כן, הפלסטינים כאן

"הסכמי אברהם", כאמור, אינם כוללים אזכור לפיתרון הבעיה הפלסטינית. בישראל היו מי שחגגו אותם כהוכחה לכך שאין צורך להתקדם במשא ומתן כדי לכונן יחסי שלום עם מדינות ערב. ואכן, על אף העובדה שאיחוד האמירויות הציגה את ההסכם כדרך לעצור את תוכנית הסיפוח של בנימין נתניהו, נדמה כי היה זה רק איצטלה למהלך. יותר מכך, אפילו הרשות הפלסטינית ראתה בכך פגיעה בסוגייה הפלסטינית, ומשבר גדול פרץ בין רמאללה לאבו-דאבי. שנתיים אחרי, אפשר לטעות ולחשוב כי הסוגייה הפלסטינית אכן נשארה מאחור. היא לא באה לידי ביטוי גם בהסכמי ההמשך ל"הסכמי אברהם" ובמערכות היחסים ההדדיות שהתפתחו בין ישראל ומדינות הנורמליזציה. סבבים אלימים בעזה ובירושלים, זכו לגינוי, אך לא העמידו בסכנה את עצם היחסים עם ישראל.

יש פרשנים ערבים המעריכים כי ההסכמים עם מדינות הנורמליזציה יניעו את ישראל במעין "מלכודת דבש" לקדם פיתרון מדיני סביר עם הפלסטינים. אולם, המנהיגים ורוב הציבור הפלסטיני כופרים בתזה הזו וקובעים כי מדיניות ביידן, שחזר לאמץ את פיתרון שתי המדינות והשיח הבינלאומי המקובל, איננה שונה בעיקרה מזו של טראמפ, ומטרתה לסייע לישראל ולבודד את הפלסטינים. דומה לכך היא עמדת ציבורים גדולים במדינות ערב, כולל במצרים וירדן. לפי מקורות אמריקאים, רק 10% מאזרחי שתי המדינות הללו, שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל לפני שנים, תומכים בהסכמי אברהם. גם בסעודיה ומדינות ערביות נוספות (אך לא באיחוד האמירויות) קיימת התנגדות ציבורית עזה להסכמים בגלל המשך הכיבוש ופגיעה במסגד אל-אקצא. לפי "אל-ג'זירה", סקרים שנערכו ב-13 מדינות ערביות הראו כי 88% מהנסקרים מתנגדים לנורמליזציה ו-79% תומכים בפלסטינים.

בהתאם לכך, בהצהרה המשותפת שפרסמו נשיא ארה"ב ומלך סעודיה במהלך ביקורו של הראשון במזרח התיכון במחצית יולי, הוזכר שוב נוסח שתי המדינות כדרך לפיתרון הסכסוך. ברם סעודיה לא הסתפקה בהצהרה זו, וממשיכה לדרוש הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל על-פי יוזמת השלום שלה מ-2002 – כתנאי לנרמול מלא של היחסים ולחתימה על "הסכמי אברהם". זו גם עמדת מדינות ערביות כמצרים וירדן ומדינות מוסלמיות כאינדונזיה ופקיסטאן. המסקנה היא ש"הסכמי אברהם" אינם מבטאים שלום מלא, נורמליזציה ופיוס בין ישראל ועמי ערב, אלא יחסים אסטרטגיים-ביטחוניים וכלכליים משופרים – עם משטרים ערביים, ובעיקר עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו (אשר קיימו גם בעבר יחסים כאלה עם ישראל).

אז מה הלאה?

לישראל יש אינטרס להפוך את היחסים עם מדינות ערב ממפגש אינטרסים ותפיסת איום משותפת, ליחסים אסטרטגיים איתנים, המבוססים על תפיסת זהות אינטרסים, קרבה ושותפות. יחסים אשר יכולים להחזיק מעמד גם בפני שינוי בנסיבות, אתגרים וזעזועים. יש לה אינטרס לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, ולכונן יחסי שלום עם השכנים החולקים עמה את אותו מרחב, ועמם מתקיים סכסוך עיקש ומתמשך הגובה מחיר יקר. בראייה מפוקחת, שני המאמצים הללו יכולים וצריכים לשרת זה את זה, ולשם ישראל צריכה לכוון.

בינתיים, ממשלת ישראל מנסה לקדם את המאמץ הראשון ו"לדלג" על הצורך לקדם את המאמץ השני. יאיר לפיד, כשר החוץ, הוביל במארס הקמה של פורום מדיני קבוע עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, מצרים וארה"ב בוועידת הנגב. פורום זה התכנס שוב בבחריין בסוף יוני. הפלסטינים (וירדן) אינם חלק מהמהלך. ישראל קידמה הסכמים רבים עם מדינות הנורמליזציה, לקחה חלק בשיתופי פעולה ביטחוניים אזוריים, חיזקה את יחסיה עם מצרים ועשתה מאמצים לשקם את יחסיה עם ירדן. אבל בסוגיה הפלסטינית, המשיכה לאמץ את אסטרטגיית "ניהול הסכסוך".

אפילו הממשל האמריקאי יישר קו במידה מסוימת עם הגישה הישראלית. בניגוד לטראמפ, ביידן אמנם תומך בפיתרון שתי מדינות החיות "בשלום ובביטחון", אולם בביקורו באזור אמר כי פתרון זה "לא יתרחש בטווח הקרוב". בהצהרת ירושלים שחתם ביידן עם לפיד הוזכר כי ארה"ב תומכת בפיתרון שתי המדינות, אך גם נכתב כי שתי המדינות מסכימות בינתיים רק על קידום איכות החיים והרווחה של הפלסטינים. בפגישתו עם ביידן דגל לפיד בפיתרון של שתי המדינות, בניגוד לקודמו נפתלי בנט, אך הסכים עם ביידן כי פיתרון זה אינו קרוב.

ככל שיתעלמו בישראל מהקשר הגורדי בין המאמץ הראשון והשני – בין קידום שלום עם מדינות האזור לקידום שלום עם הפלסטינים – כך ייכשלו המאמצים להשיג את שניהם. על ממשלת ישראל הבאה לחתור לשלב את שני המאמצים, כך שיחזקו זה את זה. אחרת, הפלסטינים ימשיכו להיאנק תחת הכיבוש הישראלי, וגם להיאבק נגדו. בהיעדר לחצים אמריקאים ואירופיים משמעותיים ואפקטיביים לקידומו של תהליך מדיני, ישראל מצדה תהפוך יותר ויותר למדינת אפרטהייד.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-1 בספטמבר 2022