המערכה בין המלחמות (מב“מ) מהווה בעשור האחרון אסטרטגיה לאומית מובילה עבור ממשלת ישראל ומערכת הביטחון כאחד. התוכנית הצבאית הזו הפכה תחליף נוח לפעולה משמעותית במישור הישראלי-פלסטיני. אך סבב הלחימה האחרון מדגים שללא מסגרת על מדינית, יכולתו של המב“מ לעצב מציאות נסבלת עבור ישראל מוגבלת ביותר. האסטרטגיה הזו בנויה על ההנחה שישראל נידונה לחוות הסלמות משמעותיות אך זמניות מדי כמה שנים במאבקה בנציגי ציר ההתנגדות – בין אם מדובר בחמאס, חיזבאללה או משמרות המהפכה האיראניים. מטרת המב“מ היא לדחות ההסלמות הללו ככל האפשר ולפעול במרווחים שביניהן באופן שיציב את ישראל בעמדה טובה יותר לסבב הבא.
אלא שהשנים האחרונות הוכיחו את כישלון המב“מ להשיג את יעדיו המבצעיים מרחיקי הלכת בזירה הפלסטינית. כל אחד מסבבי הלחימה האחרונים הציב את ישראל בעמדה נחותה ביחס לקודמו. כל אירוע חדש מציג שינוי לרעה בשני ממדים – התחזקות מעמדו הפוליטי של חמאס בזירה הפלסטינית והידרדרות תדמיתה הבינלאומית של ישראל. ניתן לראות זאת גם בהחלטת בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג לחקור את אירועי "צוק איתן", ועתה גם במרקם היחסים בין אזרחיה היהודים והערבים במדינת ישראל.
גם במישור המבצעי, על אף הצלחות מבצעיות מרשימות, מחוללי האיום הצליחו לשדרג את יכולתם להסב נזק לעורף הישראלי במרכיבי כמות ואיכות. במקום שהמב"מ תעצב את המציאות במהלך סבבי הלחימה, סבבי הלחימה מעצבים את המציאות הכוללת וישראל חווה הידרדרות הדרגתית. המרדף הנואש אחר "תמונת ניצחון“ בסיום מבצע "שומרי החומות", במאמץ "לצרוב" את תודעת הציבור הישראלי יותר מאשר את תודעת מנהיגי חמאס, היא עדות טרגית לכשל המתמשך הזה.
אבל הכשל העיקרי של המב“מ אינו באי השגת יעדיו המבצעיים, כי אם באימוץ ההיגיון הבסיסי שלו על-ידי הדרג המדיני בישראל כתחליף לעשייה מדינית. המב"מ מכתיב היגיון של הקפאת מציאות בכל מחיר והשלמה עם כרוניקה של הידרדרויות ידועה מראש תוך ויתור על ניסיון ממשי לעצב את המציאות. זהו ניסיון נואש להקפיא את הסטטוס-קוו. התרחיש האופטימי ביותר שלו הוא שלא יהיה גרוע יותר בעתיד. כתוכנית שצמחה מתוך הדרג הביטחוני בישראל כתגובה לשינויים במאפייני האיום – המב“מ פועל לצמצם יכולות ולהשפיע על שיקולים מיידים במקום להשפיע על מוטיבציות ארוכות טווח. לכן, האשמה אינה בדרג הביטחוני. כתוכנית צבאית לניהול סכסוך, המב"מ נועד מלכתחילה לעכב זמנית החמרה במתאר האיום ולא לשנות תנאים מערכתיים או לספק תמריצים מדיניים אסטרטגיים.
המב"מ נולד ממערכת ביטחונית שכפופה להנהגה פוליטית נעדרת חזון או רצון לעסוק ביוזמות מדיניות לשלום. אימוצה כתוכנית עבודה לאומית קשור לעובדה שהגישה הזו מתאימה ככפפה לגישת האנטי-פתרון (Anti Solutionism) שאימצה ישראל בעשור האחרון. ממשלות נתניהו הפכו את ההחלטה שלא להחליט לאסטרטגיה – הן נמנעות במפגיע מדיון בפתרונות ארוכי טווח ובמקום אלו יוצרות מציאות זוחלת – בין אם מדובר בסיפוח שטחי C, בהתנהלות מול חמאס או ביחסי המדינה עם הציבור הערבי. גם ההתפתחויות המשמעותיות במישור המדיני בשנים האחרונות – תוכנית טראמפ ו"הסכמי אברהם" אינם תוצרים של יוזמה ישראלית לשלום, אלא בעיקר ניצול הזדמנויות נסיבתיות.
המב"מ יוצר תחושה מזויפת של עשייה. זו מדיניות שמקדשת יצירתיות ויוזמה מבצעית בבניית בנק מטרות איכותי, אבל מאפשרת לדרג הפוליטי להימנע מחשיבה על מהלכים מדיניים. כך הפכנו בעשור האחרון לאומה של ציידי מחבלים במקום של מדינאים ודיפלומטים המצטיינים במעשה הצבאי, אבל מבזבזים את הישגיו היקרים שוב ושוב ללא תוחלת, מאחר שאין לנו סדר יום מדיני כולל או אפילו יעדים מדיניים ספיציפיים. אשליית העשייה המדומה מתנפצת פעם אחר פעם בהסלמות – בעוד שאנו מנסים לשמר את הקיים ונמנעים מיוזמה מדינית, איראן, חמאס, חיזבאללה נוטלים את היוזמה – לומדים, מסתגלים ומשפרים את תנאי הפעילות שלהם לקראת הסיבוב הבא.
השיתוק המדיני תופס את ישראל בנקודת זמן קריטית לעתיד הסכסוך. מצד אחד, מול מרחב הזדמנות חסר תקדים במישור האזורי, ומצד שני מול מרחב סיכון משמעותי במישור הלאומי-פלסטיני. מחד, מערך האינטרסים המשותף נותן לישראל הזדמנות לעשות שימוש בשותפות עם מדינות האזור (בדגש על מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות) הן כמנוף להתנעה מחדש של התהליך המדיני מול הרשות, והן ככלי זמני למניעת סכסוך באמצעות פיתוח כלכלי של עזה. מאידך, ישראל ניצבת מול תקופת הדמדומים של אבו-מאזן – עידן של תיאום ביטחוני ישראלי-פלסטיני יוצא דופן שמנע פעם אחר פעם התגבשות של תשתיות טרור בגדה וחידוש פיגועים נגד ישראל משטחה.
המציאות החדשה של פתח כתנועה מוחלשת פוליטית, מפוצלת, ששותפיה הערבים נטשו וממשלת ישראל עושה בה כרצונה, מטילה צל כבד על המשך התיאום ביטחוני עם הרשות ומגדילה את הסיכוי להתחזקות חמאס בגדה. סבב ההסלמה הבא עלול להציב בפני ישראל מציאות חדשה שבה הגדה משמשת חזית פעילה.
לאחר עשור של שיתוק מרצון, ישראל חייבת לתעדף מחדש את המסלול המדיני ולחדש את חתירתה לשלום עם הפלסטינים. עליה לספק אלטרנטיבה מדינית למדיניות סבבי ההסלמה תוך ניצול השינויים האזוריים והמקומיים. השינויים הטקטוניים הצפוים לאחר סיום תקופת אבו-מאזן מחייבים אותה להציג תוכנית מדינית חדשה להסדרת יחסיה עם הרשות, שבמרכזה הפסקת פעילות ההתנחלות ובניית מנגנונים משותפים להורדת מפלס המתח בירושלים וסביבתה. יוזמה כזו תעצב את מערכת היחסים עם יורשיו של אבו-מאזן, תעניק תקווה לציבור הפלסטיני, תבטיח את המשך התיאום הביטחוני, ותהווה בהמשך בסיס לבניית אמון משותף בין המנהיגים ולחידוש התהליך המדיני.
בהקשר זה, על ישראל להפוך את "הסכמי אברהם" לשובר שוויון אסטרטגי, באמצעות שילוב מדינות האזור בחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים. שילוב זה יועיל גם להעמקת מערך שיתוף הפעולה האזורי אל תחומים אסטרטגיים משמעותיים אחרים, כמו גיבוש בריתות הגנה מול איראן ושלוחותיה ושילובה של סעודיה בהסכמי הנורמליזציה.
במסגרת חידוש התהליך המדיני, על ישראל להתחייב לתהליך משותף עם הקהילה הבינלאומית, כולל עם השותפים האזוריים, במטרה לקדם פרויקטים רחבי היקף לפיתוח עזה. רעיונות ויוזמות לא חסרות בעניין. אלא שתשומת הלב הישראלית והבינלאומית בנושא מחזיקה בדרך כלל שבועיים-שלושה לאחר כל סבב הסלמה ולאחר מכן דועכת עם שינוי סדר היום התקשורתי. חיבור סוגיית העלאת איכות חיי תושבי עזה לתהליך מדיני כולל תיצור מחויבות ארוכת טווח ישראלית, פלסטינית ובינלאומית להשגת יעד זה.
המב"מ שימש בעשור האחרון כמינימום ההכרחי לקיום נסבל של ישראל במרחב דינמי של איומים. אך המגבלות של תפישה צבאית זו בהבטחת ביטחונה של ישראל מחזקות את המסר שמהדהד בשבועות האחרונים מעזה ועד גבול הצפון – לצד מאבק עיקש בשלוחות ציר ההתנגדות, המערכה העיקרית שישראל צריכה לעסוק בה בכדי למנוע מלחמות, היא המערכה על השלום.
**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים באתר הארץ, 2 ביוני 2021
