תוכנית טראמפ – הזדמנות להחמיץ אי-הזדמנות

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

פרסום תוכנית שלום לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי או הישראלי-פלסטיני על ידי נשיא אמריקאי הינה אירוע נדיר. ההיסטוריה של הסכסוך ראתה שלוש תכניות כאלה: תוכנית רייגן (1982), הפרמטרים של קלינטון (2000), ותוכנית "מפת הדרכים" שהיתה מזוהה עם ג'ורג' וו. בוש, אך לא נשאה את שמו (2003). במקרים אחרים תוכנית או יוזמת השלום האמריקאית היתה מזוהה עם מזכיר המדינה, וזאת כדי לא להביך את הנשיא במקרה של כישלונה. כך היה עם יוזמת רוג'רס ב-1969, יוזמת שולץ ב-1988 ויוזמת קארי ב-2014-2013.

פרסומה של תוכנית שלום מהווה הזדמנות יוצאת דופן לקדם את פתרון הסכסוך. פרסומה, בדרך כלל, בא בעקבות מאורע מכונן, כמו מלחמות, מהפכות ושינויי משטר. אין זה פלא שתוכנית רוג'רס פורסמה אחרי מלחמת ששת הימים; קיסינג'ר החל לאחר מלחמת יום כיפור בדיפלומטיית הצעד-אחר-צעד שהובילה להסכמי הפרדה בין ישראל לסוריה ב-1975-1974; רייגן הציג את תוכניתו אחרי מלחמת לבנון; שולץ הציג את יוזמתו לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה; ועידת מדריד כונסה ב-1991 לאחר מלחמת המפרץ והתמוטטותה של בריה"מ; "מפת הדרכים" באה אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה.

פרסום תוכנית השלום המזוהה עם נשיא ארה"ב ונושאת את חותמו, אמור אפוא להיות סיבה לחגיגה. ואולם, כפי שאומר הפתגם, "השטן נמצא בפרטים", ופרטי התוכנית של דונלד טראמפ מלמדים כי היא רחוקה מלהוות הזדמנות לפתור את הסכסוך. למעשה, קריאה מדוקדקת של התוכנית מובילה להערכה כי היא נועדה לכישלון, וזאת מכמה סיבות: ראשית, האמריקאים – כמתווך הוגן – היו אמורים להתייעץ לא רק עם ישראל וחלק ממדינות ערב, אלא גם עם הרשות הפלסטינית ומחמוד עבאס. ואולם, מאז 2017 שורר נתק בין ארה"ב לרשות. סילוק הנציגות הפלסטינית מוושינגטון והפסקת הסיוע לאונר"א יצרו משקעים עכורים בין וושינגטון לרמאללה. העובדה שארה"ב יכולה היתה להשיק תוכנית שלום בנוכחות צד אחד בלבד וללא הפלסטינים מלמדת שהמתווך משוחד.

שנית, פרטי התוכנית מלמדים על חד-צדדיות בולטת בכל הנוגע לאימוץ עמדות ישראליות, ובמיוחד אלה הנתמכות על ידי הימין והמתנחלים. אין זה המקום להיכנס לכל הפרטים, אולם ישראל קיבלה "אור ירוק" לספח את בקעת הירדן ואת אזורי ההתנחלויות אשר יקושרו לישראל במערכת כבישים מסועפת. המפה המצורפת לתוכנית מלמדת כי המדינה הפלסטינית, לכשתקום, לאחר שעמדה בכל התנאים המוצגים בתוכנית, תהיה דומה לגבינה שוויצרית מחוררת.

בנוסף, השטח המוצע למדינה הפלסטינית קטן באופן משמעותי מכל הצעה קודמת. יש לזכור כי בהסכמי אוסלו הסכימו הפלסטינים לגבולות 1967, המהווים 22% בלבד מגבולות פלסטין ההיסטורית. מבחינתם, זה היה ויתור גדול ומקסימלי. עתה הם נדרשים לקבל עוד פחות מכך. יתרה מכך, התוכנית קובעת כי הבירה הפלסטינית תוקם במזרח ירושלים, מעבר לחומה, באזור אבו-דיס, כשישראל ממשיכה לשלוט במקומות הקדושים. בתמורה לוויתורים בסוגיות הטריטוריה, ירושלים ופליטים, מוצע לפלסטינים פיתוי – סיוע כספי נדיב בסך 50 מיליארד דולר במשך עשר שנים, אם כי לא ברור מהיכן יגיע הכסף.

תוכניתו של טראמפ עומדת בניגוד מוחלט לכל התוכניות והיוזמות שהועלו עד כה, למעט נושא הפליטים. בהצגת תוכנית חדשה, השונה מקודמותיה, אין בהכרח רע, אולם אם היא מייצגת את האינטרסים של צד אחד בלבד בסכסוך, אז אין לה סיכוי להתקבל. הסכמי שלום הם בדרך כלל פשרה שמחייבת כל צד לוותר על דברים שנתפשו בעיניו בעבר כהכרחיים וחיוניים. בתוכנית טראמפ אין סימטריה בין הוויתורים ששני הצדדים נדרשים להם. יותר מכך, התוכנית מנוסחת בלשון תכתיב לפלסטינים.

לכאורה, תוכנית טראמפ מהווה את "החלום הרטוב" של כל ישראלי, לפחות של כל אחד המצוי מהמרכז ימינה מבחינה פוליטית. ואולם, הצגתה – לא כל שכן מימושה – לא תשרת את מטרות ישראל, וזאת כמה סיבות: ראשית, היא תחזק את עמדת סרבני השלום בצד הערבי שממילא טוענים כי ישראל, הלובי היהודי וארה"ב עושים יד אחת. שנית, היא תחליש עוד את המתונים בצד הפלסטיני המאמינים בפתרון של שלום דרך משא ומתן אך לא כזה. במצב הזה, הסלמת הסכסוך מול חמאס ברצועת עזה מצד אחד, ויציאת המונים לרחובות בגדה המערבית מצד שני, אינם תרחישים דמיוניים. למעשה, "סיר הלחץ" המבעבע בגדה (סיבות כלכליות וחברתיות, כמו גם כעס על השחיתות של הממשל הפלסטיני) עלול להתפרץ עתה מול ישראל. הערכה זו תקבל חיזוק אם ממשלת ישראל תחליט באופן מיידי וחד-צדדי לספח את בקעת הירדן ואזורי ההתנחלויות, החלטה שתיתפש כהכרזת מלחמה על ידי הפלסטינים.

שלישית, מצרים וירדן, החתומות על הסכם שלום עם ישראל, יתקשו לעמוד מול הלחץ העממי אם ישראל תממש את רעיון הסיפוח. החזרת השגריר והקפאת המגעים הבילטרליים הם צעדים שכבר נעשו בעבר וניתן בקלות לממשם. ולבסוף, הנורמליזציה "הזוחלת" ביחסי ישראל עם מדינות המפרץ עלולה להיפגע. גם אם הבעיה הפלסטינית אינה בראש מעייניהם, תחושת הסולידריות עם הפלסטינים תחייב את המשטרים הללו להנמיך פרופיל בכל הנוגע ליחסיהן עם ישראל.

נוהגים לצטט את אבא אבן שאמר כי "הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אמירה זו, למען האמת, אינה מדויקת מבחינה היסטורית, אבל גם אם היתה נכונה, הרי שהפעם הפלסטינים לא יחמיצו את ההזדמנות, משום שהתוכנית פשוט לא מהווה עבורם הזדמנות לפתרון הסכסוך. נהפוך הוא: החשש עתה הוא שהתוכנית תהווה הזדמנות להסלמה, הן מול הפלסטינים והן מול מדינות ערב.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 30 בינואר 2020.