המתח באגן הים התיכון עולה בשבועות האחרונים, ועימו גובר החשש להסלמה לא רצויה, לנוכח שיקול דעת שגוי של אחד השחקנים המעורבים. הסלמה אפשרית רלבנטית לישראל לנוכח מעורבותה הרבה במזרח אגן הים התיכון בשנים האחרונות ושיתוף הפעולה האזורי שהצליחה לרקום שם בהצלחה. המעורבות החיצונית הגוברת בנעשה בלוב עומדת במוקד הדאגה, וכפועל יוצא מכך הפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית לאחרונה.
"דיפלומטיית הכוח" (Power Diplomacy) שהפעילו תורכיה ורוסיה בלוב, משני צידי המתרס, עמדה במרכז ההתפתחויות במדינה זו. שתי המדינות משתמשות בשלוחות חיצוניות (Proxies) על מנת לקדם את האינטרסים שלהן בלוב. תורכיה באמצעות לוחמים ממיליציות אסלאמיות מגוונות, כולל כאלו שנלחמו בסוריה, ורוסיה באמצעות "כוח ואגנר" (מיליציה צבאית המופעלת באופן עקיף על ידי הממשל הרוסי) לצד מעורבות ישירה יותר. המעורבות התורכית, הצבאית והמדינית, הצליחה, לפי שעה לפחות, לשנות את יחסי הכוחות בשטח לטובת ממשלת ההסכמה הלאומית בראשות א-סראג' על פני יריבה הגנרל ח'פתר. המעורבות הרוסית מקנה לה גישה גוברת בזירה הלובית, מבחינה צבאית, כלכלית ואסטרטגית, למרות הפגיעה (הזמנית?) בהישגיו של בן חסותה הגנרל ח'פתר.
בתגובה להתחזקות מעמדה של ממשלת ההסכמה הלאומית, הנתמכת בעיקר על ידי תורכיה וקטר, ניסו הגורמים התומכים בגנרל ח'פתר, ובראשם מצרים, לקדם הפסקת אש וחזרה לתהליך פוליטי. הסיכויים לכך נראים נמוכים, בעיקר לנוכח תחושת ההצלחה בצד התורכי וההערכה באנקרה שניתן עדיין לשפר את קלפי המיקוח שבידיה. שורה ארוכה של גורמים בינלאומיים – האו"ם, ארה"ב, מצרים, צרפת, איטליה, יוון ועוד – מעורבים במאמצים דיפלומטיים למנוע הדרדרות בשטח, בעוד צרפת מובילה גם קו אנטי-תורכי חריף, שהשלכותיו ניכרות בנאט"ו.
ההסלמה בזירה הלובית מצטרפת לפעילות התורכית הנמשכת במים הכלכליים הקפריסאיים, הפרות אוויריות תורכיות של המרחב האווירי היווני (אמנם זה כמעט מעשה שבשגרה בין שתי המדינות), ורטוריקה חריפה בין תורכיה ויוון. בימים האחרונים נעשה ניסיון לצנן מעט את הרוחות בין אתונה ואנקרה, עת שני המנהיגים קיימו שיחה טלפונית, בניסיון להקרין כי מתקיים בכל זאת דו-שיח ברמות הבכירות ביותר.
הפעילות התורכית האסרטיבית נועדה לשפר את מעמדה מול שיתוף הפעולה המרשים למדי במזרח הים התיכון (בעיקר בין ישראל, מצרים, יוון וקפריסין), ממנו תורכיה מודרת ושאיננו לרוחה כמובן, ומול הזירה הסורית (תוך איתות עיקרי למוסקבה). תורכיה גם מנסה לקדם אינטרסים כלכליים ואנרגטיים חשובים עבורה מול הזירה הלובית בפרט ומזרח הים התיכון בכלל. מחירי האנרגיה הנמוכים עקב משבר הקורונה דוחים קידוחים מתוכננים באזור, כמו גם פרויקטים אסטרטגיים, אף אם תיאורטיים בנסיבות הנוכחיות, כצינור ה-East Med. אולם, הנסיבות הללו נתפסות באנקרה כנוחות לשיפור יכולת המיקוח העתידית שלה.
רוסיה, מצידה, מנסה גם כן בשנים האחרונות להדק את אחיזתה במזרח הים התיכון, וגם עבורה לוב מהווה זירה משמעותית, לבטח לנוכח הוואקום האמריקני. רוסיה ותורכיה מקפידות שלא להחריף יתר על המידה את התנהלותן, למרות תמיכתן בצדדים יריבים בלוב והמחלוקות ביניהן בסוריה.
ארה"ב אמנם האיצה, במידה מסוימת, את פעילותה הדיפלומטית, כולל איתות כי היא מוכנה לשגר כוח מסוים לתוניסיה בניסיון להקרין פעלתנות, אולם עדיין נראה שאין לה אינטרס להתערב באופן משמעותי בזירה זו. עם זאת, ביחס למשולש הישראלי-יווני-קפריסאי, וושינגטון מוסיפה לגלות עניין ומעורבות, כדי למנוע הסלמה, להתייצב לצד בעלות בריתה ולדאוג לאינטרסים של עברות אנרגיה אמריקאיות.
לאן כל זה מוביל?
על פני הדברים, כל אחד מן השחקנים המעורבים בלוב איננו מעוניין להחריף יתר על המידה את המצב בשטח, או לאבד שליטה. תורכיה חשה, וכאמור במידה של צדק, שביעות רצון מתוצאות מעורבותה האסרטיבית לאחרונה בלוב, שעשויה לפתוח בפניה אפשרויות כלכליות שלנוכח משבר הקורונה הופכות חשובות ביותר. זאת, כמובן בתנאי שהעניינים יישארו בשליטה ובכיוון הנכון מבחינתה.
מאידך, תחושת ההישגיות הזו, ריבוי השחקנים המעורבים והיעדרו של "מבוגר אחראי" מגבירים את החשש מחישוב מוטעה שיערער את היציבות באזור. אחת האפשרויות המדאיגות היא התערבות מצרית ישירה יותר בלוב, על מנת לבלום את אנקרה ואת ההצלחות בשטח של ממשלת א-סראג'. קהיר הציבה קו אדום מול אנקרה ובני בריתה, וניכר שהיא מבכרת תהליך מדיני על פני מעורבות צבאית, אולם עדיין קיימת האפשרות שהיא תיגרר למעורבות מעין זו.
מה זה אומר מבחינתה של ישראל?
לפי שעה, לוב עדיין איננה קרובה מדי לאינטרסים ישראליים ישירים, ועל כן איננה מחייבת מהלכים קונקרטיים. ביקוריהם של ראש הממשלה היווני ושר החוץ הקפריסאי בחודש שעבר בישראל שבו והמחישו את מערכת היחסים ההדוקה בין המדינות בשנים האחרונות, והעבירו מסר לאנקרה. הדאגה בקהיר מההתפתחויות בלוב, כמו גם מהסכר שבונה אתיופיה על הנילוס (שמצרים רואה בו איום אסטרטגי), מטרידות גם את ישראל. ככלות הכול, היציבות במצרים ומעמדה האזורי חיוניים לישראל. הוואקום האמריקני הפך לעובדה, ודומה שבירושלים הסכינו עם המציאות של השנים האחרונות לפיה לא ניתן לרוץ לוושינגטון עם כל "משבר פעוט" באזור, אף אם זו האחרונה איננה שבעת רצון מהגברת מעורבותה של מוסקבה במזרח התיכון.
זאת ועוד, סוגיית הסיפוח, שעומדת על הפרק, מכבידה מאד על ישראל אל מול הזירה הבינלאומית, ואיננה מאפשרת תיאם עמדות של ממש, אף בסוגיות חיוניות שאינן קשורות לסיפוח כזה או אחר. יוון וקפריסין, שניצבות איתן עם ישראל, מתנגדות למהלך של סיפוח, הן לנוכח הזיקה הבעייתית לבעיית קפריסין (כיבוש צפון קפריסין בידי תורכיה) והן לנוכח עמדתן העקרונית, כחלק מן הקהילה הבינלאומית (והאיחוד האירופי) נגד צעדים חד צדדיים ובעד משא ומתן ופתרון שתי-המדינות. על כן, יש לצפות שיתקשו לענות על הציפיה בירושלים כי תפעלנה במרץ לרכך צעדים אירופיים כלפי ישראל בתגובה לסיפוח.
כוונות הסיפוח גם אינן מאפשרות לישראל לחשוב על "רעיונות יצירתיים" לשיפור יחסים עם אנקרה, שכן תורכיה צפויה להגיב בשצף קצף לכל מהלך של סיפוח, סמלי או נרחב יותר. גם מצרים, ירדן ומדינות המפרץ, החולקות אינטרסים עם ישראל בשנים האחרונות, כולל במזרח הים התיכון, תתקשינה מאד לפעול עם ישראל כאשר סוגיית הסיפוח מרחפת באוויר, או על אחת כמה וכמה מיושמת בפועל.
ההתפתחויות בעשור האחרון במזרח התיכון ובאגן מזרח הים התיכון הציבו את ישראל בעמדה אסטרטגית נוחה, שישראל השכילה להפיק ממנה תועלת. ואולם, סוגיית הסיפוח מונעת מישראל למצות את היתרונות המדיניים הללו, אל מול הסלמה אפשרית, תוך קידום האינטרסים החיוניים לה. סיפוח עלול לתרום לאווירה חריפה יותר באזור, שתפגע באינטרסים של בנות בריתה של ישראל, וכמובן שלה עצמה. דווקא בנסיבות אלו, ראוי היה שישראל תאמץ מדיניות-חוץ אזורית, יצירתית ופרו-אקטיבית יותר, שתתרום להגברת היציבות. ישראל יכולה, למשל, לנסות לרתום את השחקנים שאינם מעורבים בשיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון (תורכיה? לבנון?) למסגרת של דיאלוג, ולמנף את הארכיטקטורה האזורית המבטיחה לקידום דיאלוג ישיר ומועיל יותר עם הרשות הפלסטינית.
המאמר פורסם ב"הארץ", ב-8 ביולי 2020
