בשבועיים האחרונים העולם עד למהלכים דרמטיים שננקטים על ידי עמים שחפצים בעצמאות. גם הכורדים בצפון עיראק וגם תושבי מחוז קטלוניה בספרד קיימו משאלי עם שבהם הביעו את רצונם בהיפרדות ממדינה ריבונית. משאלי עם אלה מעלים על סדר היום העולמי שאלות בדבר היחס בין הזכות להגדרה עצמית לבין ריבונות טריטוריאלית של מדינה קיימת. ומה לגבי הפלסטינים, כאן קרוב לבית? האם ניתן ללמוד משהו ממשאלי העם שהתקיימו לאחרונה על הזכות הפלסטינית לעצמאות? האם ישנה זכות גורפת להגדרה עצמית שרלבנטית לעמים השונים באשר הם, או שיש לבחון כל מקרה לגופו?
האמת נמצאת במקום כלשהו באמצע. מחד, על פי הגישה הריאליסטית בחקר היחסים הבינלאומיים יש חשיבות רבה לאינטרסים של המדינה הריבונית ושל מדינות העולם בקשר לתגובתן למצב של בדלנות. מאידך, יש לתת משקל גם לשיקולים ה"רכים" יותר: רוח הזמן (הצייטגייסט), הזכות להגדרה עצמית, תפיסות של צדק היסטורי, ורצון העם עצמו. בנוסף, יש לקחת בחשבון גם תנאים ספציפיים לכל מקרה בהווה: האם במאזן עלות-תועלת, היפרדות תיטיב עם שני הצדדים – המדינה הריבונית והבדלנים – או שמא תרע להם? והאם היא תשפר את מצב האזור (שמעבר למדינה הספציפית) או שמא תחמיר אותו? התמהיל של ריאל-פוליטיק, עקרונות כלליים, ותנאים ספציפיים, משמש מסגרת שדרכה ניתן לנתח את מידת הצדק בדרישות של הכורדים והקטלונים לעצמאות.
המאמר פורסם באתר Ynet ב-8 באוקטובר 2017