כל הפרסומים
שנת 2016 אינה מבשרת טובות לתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, התקוע כבר תקופה ארוכה. הנסיבות הנוכחיות מבטיחות שהקיפאון יימשך. הערכה זו מבוססת על שלוש הנחות: ראשית, לממשלת בנימין נתניהו אין שום מניע או תמריץ — פוליטי, כלכלי או אידיאולוגי — לקדם שיחות עם הפלסטינים. שנית, חוסר היציבות האזורי, התעצמות איראן בעקבות הסכם הגרעין והאתגרים שמציבים ארגוני הג'יהאד הרדיקליים, חמאס וחיזבאללה מבטיחים, שהסוגיות הביטחוניות יקבלו עדיפות גבוהה יותר מהסכסוך. ולבסוף, שנת בחירות בארצות הברית מבטיחה, שהפטרון הקבוע של השיחות יהיה עסוק בענייניו הפנימיים ולאירופה אין הכוח להביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן.
אם 2016 מסתמנת כשנה מבוזבזת מבחינת תהליך השלום, 2017 עלולה להיות שנה פיצוץ, תרתי משמע, מכמה סיבות. הסיבה הראשונה מקרית: ביוני תציין ישראל (או תחגוג, תלוי בהשקפת העולם) 50 שנה לכיבוש השטחים (או לשחרורם, תלוי בהשקפת העולם). מדינות ומנהיגים אוהבים לציין תאריכים "עגולים" כדי לפאר, ולשבח את האומה או את עצמם. נראה שמקבלי ההחלטות בימין הקדימו להבין את הפוטנציאל הגלום בתאריך זה: שר החינוך, נפתלי בנט, הודיע, ששנת הלימודים הבאה, המציינת 50 שנה למלחמה, תהיה בסימן אחדות ירושלים, ואילו סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, הודיעה, ש–2017 תהיה שנה חגיגית, שבה יודגשו נראטיב שלמות הארץ והעובדה שאין כיבוש. לרשימת החגיגות אפשר להוסיף גם חגיגת 100 שנה להצהרת בלפור בנובמבר 2017.
המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה-6 במרץ 2016
