"ראויה היא שתיזכר", כתב לפני חמש שנים פרופ' אליקים רובינשטיין על ועידת מדריד, במלאת 25 שנה לאירוע הרב-לאומי שהשיק את תהליך השלום הישראלי-ערבי של שנות התשעים. רובינשטיין, שכיהן בזמנו כראש המשלחת הישראלית לשיחות הדו-צדדיות, קבע שהוועידה "היתה הפתיח לכל המהלכים המדיניים שבאו לאחר מכן, ומבחינה זו היוותה ציון דרך היסטורי".
אולם, הזיכרון הציבורי של ועידת מדריד, ככל שהוא קיים, מתמקד לעתים קרובות בנאומים המתלהמים שנשאו בה דוברים ישראלים וערבים. בין נאומים אלה לבין בשורת השלום שהגיעה בהמשך העשור, לאחר עליית יצחק רבין לשלטון, שרר מרחק רב. הזיכרונות של ישראלים שהשתתפו בוועידה כוללים גם תיאורי גבורה כיצד הפריעו לנציגים הסורים לדבר על-ידי הרעשה – לא ארטילרית, אלא באמצעות נקישות של כפיות בכוסות.
ועידת מדריד אכן ראויה להיזכר, אבל גם באור שונה. יש הרבה מה ללמוד ממנה בנוגע לקידום תהליכי שלום, והלקחים רלוונטיים גם לימינו: כיצד שינויים גלובליים ואזוריים יוצרים הזדמנויות מדיניות חדשות; כיצד ממשל אמריקאי נחוש יכול לרקוח מהלך בינלאומי פורץ דרך למרות התנגדויות עזות; כיצד מנהיג ישראלי ימני וסרבן-שלום יכול להשתכנע להשתתף באירוע שמנוגד להשקפת עולמו; וכיצד מדינות ערב שאינן מכירות בישראל יכולות לגלות נכונות לנהל שיח עמה.
השנה, רלוונטי להוסיף גם את ההיבט המולטילטראלי לזיכרון הקולקטיבי של ועידת מדריד. מולטילטראליות, או רב-צדדיות, הפכה בשנים האחרונות למילת קסם בשיח המדיני הבינלאומי. משמעותה, פעולה משותפת של מספר מדינות למען השגת מטרה מסוימת. עליית השיח המולטילטראלי הייתה תחילה תגובת נגד לדונלד טראמפ ולגישתו הבדלנית כלפי העולם. צרפת וגרמניה הקימו את Alliance for Multilateralism וצירפו אליהן כ-70 מדינות (ישראל לא הייתה ביניהן) שקראו למצוא פתרונות משותפים לבעיות גלובליות. התעצמות משבר האקלים ומגפת הקורונה הטמיעו עוד יותר את ההבנה שהאתגרים בפניהם ניצבת האנושות מחייבים שותפויות בינלאומיות. לאור זאת, התרבו הקריאות לחזק את המוסדות המולטילטראליים הקיימים (ובראשם, האו"ם), ולהקים חדשים – ממשלתיים ולא-ממשלתיים כאחד.
ועידת מדריד הייתה אולי הפעם הראשונה בה נהנתה ישראל מפירות המולטילטראליות. הוועידה הובילה לפתיחת שני ערוצי שיחות – דו-צדדיות ורב-צדדיות. בשיחות הדו-צדדיות ניהלה ישראל משא ומתן עקר עם שכנותיה. פריצת הדרך האמיתית לא נעשתה בשיחות אלו, אלא בערוץ החשאי המקביל שהתקיים באוסלו. השיחות הרב-צדדיות היו מועילות הרבה יותר. כשלושה חודשים לאחר ועידת מדריד, בוועידת המשך במוסקבה, הוחלט על הקמת חמש קבוצות עבודה בתחומים בעלי עניין למדינות האזור ולקהילה הבינלאומית – סביבה, פיקוח נשק וביטחון אזורי, מים, פיתוח כלכלי ופליטים. קבוצות העבודה התכנסו עד לרצח רבין באופן קבוע ולקחו בהן חלק מדינות עמן לא היו, ועדיין אין, לישראל יחסים דיפלומטיים.
כך, עוד לפני הסכמי אוסלו, כבר היו ישראל, סעודיה, כוויית, תוניסיה, קטאר ועוד שותפות לתהליך עבודה משותף. אפילו היום – בשיאה של רוח הנורמליזציה – הדבר עדיין לא קורה. ישראל, שעל-פי רוב התנגדה למסגרות מולטילטראליות מחשש שיהפכו למסגרת של הטחת ביקורת והפעלת לחצים נגדה, גילתה לפתע את פירות העשייה הרב-לאומית – גם מבחינת היכולת לנהל יחסים לא-פורמליים עם מדינות ערב וגם מבחינת היכולת לקדם אינטרסים עם שותפים מהעולם.
התהליך המולטילטראלי לא שרד את המהמורות שעמדו בפני תהליך השלום, אם כי עד היום פועל בעומאן גוף מים אזורי שהוקם במסגרת שיחות אלו. ב-1997, בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, החליטה הליגה הערבית על הקפאת השיחות המולטילטראליות בניגוד לעמדת ארה"ב ורוסיה. גם ניסיון בינלאומי לחדש אותן בשנת 2000, עוד טרם ועידת קמפ דייוויד, לא צלח. 15 שנים לאחר כינוס הוועידה הובילו ארגוני חברה אזרחית בינלאומיים מעין מפגש שחזור שלה. 19 שנים לאחר כינוסה אמר ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד ש"נכון תעשה ארה"ב אם תביא את הצדדים לוועידה חד-פעמית, בנוסח ועידת מדריד, שתחזיר את הצדדים למו"מ ישיר". בנוסף, התקיימו לאורך השנים וגם השנה (למשל, על-ידי מכון מיתווים ו-UCLA) כנסים ואירועים על אודותיה, אבל באופן כללי, ועידת מדריד והשיחות שהתנהלו בעקבותיה הלכו ונשכחו.
30 שנה לוועידת מדריד היא נקודת ציון שיכולה לשנות מגמה זאת, הואיל ונראה שהתנאים הבשילו להתנעה של מסגרת אזורית חדשה לשיחות מולטילטראליות. "הזרעים של הסכמי אברהם נזרעו בתהליך מדריד", אמר לאחרונה נשיא המדינה יצחק הרצוג בכנס מכון טרומן באוניברסיטה העברית. ואכן, היחסים בין ישראל למדינות ערב עברו כברת דרך ארוכה לאחרונה – יחסים כוננו עם מדינות נוספות, וגם מדינות שטרם נרמלו יחסים עם ישראל עשויות להיות מעוניינות לקחת חלק בקבוצות עבודה משותפות עמה. ישראל, מצדה, עושה תחת הנהגת ממשלת בנט-לפיד צעדים לאימוץ ויישום התפיסה המולטילטראלית. היא נרתעת כיום הרבה פחות ממסגרות רב-לאומיות, לעתים אף לוקחת תפקיד מוביל בהקמתן והובלתן – בתחומי דיפלומטיה, ביטחון, אנרגיה, סביבה ועוד – ומעידה על שאיפתה לשדרג את מעורבותה במסגרות וארגונים רב-לאומיים.
הזיכרון והלקחים של ועידת מדריד יכולים לסייע לממשלה החדשה בהרחבת מעגל הנורמליזציה עם מדינות ערב, שיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל, וחיזוק תפקידה בהתמודדות עם סוגיות גלובליות. אבל, כשזוכרים את מדריד, לצד ההכרה בפירות שמניבה הגישה המולטילטראלית, חשוב גם להבין שהצלחה לאורך זמן של תהליך אזורי רחב ואמיתי, מצריכה גם הקשר של חתירה לשלום ישראלי-פלסטיני.
**המאמר פורסם ב"הארץ", 10 בנובמבר 2021
