רבות נכתב ונאמר על הסכמי אוסלו, בעיקר מאז שפורסמו הפרוטוקולים של ישיבת הממשלה שאישרה את ההסכם. הפרשנות הביקורתית שמציגה את הסכמי אוסלו ככישלון היא מוטעית, ואני משוכנע שמבחן ההיסטוריה ישפוט את היוזמה כחיובית והכרחית.
כמי שעבד לצידו של שמעון פרס כשר החוץ, כנשיא ולאחר פרישתו גם במרכז פרס לשלום ולחדשנות, אני עדיין מתפעל מהנחישות, מהיצירתיות ומהמנהיגות שפרס, ראש הממשלה יצחק רבין וצוות המו"מ הפגינו לאורך התהליך.
הביקורת על כך שלפי הפרוטוקולים שפורסמו לאחרונה, הממשלה התעלמה כביכול מהסיכונים שהיו כרוכים בהסכמים, אינה נותנת משקל לכמה עובדות חשובות. רבין, איש הפלמ"ח, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות המדממת, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, ופרס, כמי שיצר את התשתית לתעשיות הביטחוניות והיכולות האסטרטגיות של ישראל כולל הכור בדימונהוהתעשייה האווירית – לא היו לא פזיזים ולא נאיביים.
לשניהם לא היו אשליות לגבי יאסר ערפאת. בנוסף, רבין ופרס היו תלמידי הדור שהקים את המדינה, ומהם למדו שהמפעלהציוני מראשיתו התבסס על נטילת סיכונים טקטיים מחושבים כדי להשיג מטרות אסטרטגיות.
דוד בן גוריון ידע היטב שחמשת צבאות ערב יתקפו את ישראל לאחר ההכרזה על העצמאות, אבל לקח את היוזמה ואתמהאחריות, משום שהוא הבין שעל הציונות לשנות את המצב של העם היהודי מאובייקט של ההיסטוריה לסובייקט, שאינו יכוללהמשיך ולהסתפק בהאשמת הגויים, אלא לוקח את גורלו בידו. גם החלטה זו היתה סיכון מחושב, שכן המדינה הצעירה התבססה על לא הרבה יותר מעבר ליכולת גיוס ורוח לחימה.
כך נהג גם מנחם בגין במענה ליוזמת סאדאת, למרות שאפילו הרמטכ"ל דאז מוטה גור חשב שביקור סאדאת הוא חלקמהטעייה מסוכנת. בגין ניצל את ההזדמנות לאשורה ונענה לה למרות הסיכונים שבנסיגה מוחלטת מסיני.
כך נהג גם אריאל שרון כשיזם את היציאה מעזה. למרבה הצער שרון העדיף לנקוט בפעולה חד צדדית, ובכך החליש אתהכוחות הפלסטינים המתונים וחיזק את חמאס. אבל גם הצעד של שרון היה יוזמה, קבלת החלטה וביצועה.
אכן, למרות הנרטיב המקובל, הרבה פחות ישראלים נהרגו מטרור או מטילים פלסטיניים מאז שיצאנו מעזה מאשר כשהיינו בתוכה. אין כיום אף מנהיג מדיני או צבאי רציני אחד שחושב שהיינו צריכים להישאר שם או שמציע לחזור לשם.
באותו כאופן, ההחלטה של אהוד ברק לצאת מ"הבוץ הלבנוני" זכתה באותה עת להרבה ספקנות מגורמים בצבא, בראשםה רמטכ"ל דאז, אבל בדיעבד ברור גם לאלו שאז התנגדו, שהייתה זו יוזמה חיונית והחלטה הכרחית.
פעמים רבות שמעתי את פרס נשאל מתי עשה את התפנית ממי שעסק בעיקר בביטחון למי ששם את יהבו על דיפלומטיה. תשובתו הייתה, שזה התרחש ברגע שהבין שהמציאות השתנתה, שאנחנו כבר לא מדינה חלשה וענייה ושאנחנו חזקיםמספיק לקחת סיכונים מחושבים. בנוסף, נהג פרס לומר, שכנינו הבינו שאנחנו כאן להישאר ועל כן דיפלומטיה ושלום יועילויותר לביטחונה ולשגשוגה של ישראל מאשר פעולות צבאיות, גם אם תמיד נצטרך לשמור על עוצמתנו הביטחונית והכלכלית.
נדרשת פרספקטיבה היסטורית כדי להבין את משמעותן של תפניות מדיניות, שלעתים רבות משנה את ההתייחסות אליהן בדיעבד. מה שנתפס בשעתו כהצלחה כבירה במלחמת "ששת הימים", הוביל את ישראל ל-56 שנה של שליטה על עם זר. זו שליטה צבאית, המאיימת לפגוע אנושות בעתיד הציונות וכבר כעת מכרסמת ביכולתנו להגשים את ייעודנו כמדינת הלאוםהדמוקרטית של העם היהודי, ומכתימה אותנו כחברה וכמדינה גם מבחינה מוסרית.
לעומת זאת, מלחמת "יום הכיפורים" הייתה טראומה לאומית, אבל בדיעבד הובילה לשלום עם מצרים, המדינה הערביתהגדולה והחזקה ביותר, הסכם ששינה באופן מהותי את מצבנו האסטרטגי והניח את הבסיס להסכמי השלום עם מדינות ערב נוספות.
באשר להסכמי אוסלו, הם הרחיקו את ישראל מהסכנה הקיומית המשמעותית ביותר עבורנו שהיא קטסטרופה דו–לאומית מדממת. יישום ההסכמים נעצר תחילה עם רצח ראש הממשלה על ידי מתנקש ישראלי יהודי, לאחר מכן על ידי בלימת יישום ההסכם מצד ממשלת ישראל, וכמובן בשל פעולות הטרור מצד מתנגדי השלום בצד הפלסטיני, שביצעו את הפיגועים המזעזעים של חמאס והביאו להחלשת מחנה השלום.ֿ
למרות שההסכמים לא מומשו במלואם, הממשלות שמשלו מאז בישראל לא חשבו לרגע לבטל את הסכמי אוסלו, משום שהם נהנו מהיתרונות של הקמת הרשות הפלסטינית, שהורידה מישראל את האחריות לשליטה האזרחית ברוב הציבור הפלסטיני והעבירו את העלויות לקהילה הבינלאומית.
ממשלות ישראל נהנו גם ממצב בו ישראל זכתה להכרה פלסטינית במדינת ישראל בגבולות 67', בעוד שהפלסטינים לא זכולהכרה במדינתם. ובעוד הם מסייעים לצה"ל ולשב"כ למנוע טרור, ישראל הקפידה להחליש אותם על ידי פעולות שתוצאתן חיסול ה"אופק המדיני".
על כן, בתפיסת "משחק סכום אפס" הדומיננטית בתפיסה הישראלית, מדינת ישראל הצליחה במו"מ ובמהלכים אחרים שביצעה. אבל תפיסה זו מביאה אותה לכישלון מתמשך במימוש הצורך האסטרטגי והקיומי שלה לסיים את השלטון על עם זר.
בהיבט העיקרי של שמירת אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל, ה"הצלחה" באי מימוש הסכמי אוסלו היא "כוס תרעלה" לעתידה של ישראל. הצלחה אמיתית תבוא רק שכישראל תשיג את היעד האסטרטגי של הפרדה לשתי מדינות, ומשמעות הדברים היא שרק אם הסכמי אוסלו ייושמו כפי שתוכננו, בהגעה להסדר הקבע נגיע להצלחה של win win עם הפלסטינים שתציל את ישראל משקיעה.
חשוב גם לזכור שלמרות שלא מומשו, היו להסכמי אוסלו הישגים חשובים. הוקמה רשות פלסטינית הממומנת על ידי הקהילה הבינלאומית, אליה העבירה ישראל את האחריות על רוב הפלסטינים בגדה החיים בשטח A ובאופן חלקי בשטח B. בנוסף לכך ישנו הישג משמעותי להסכמי אוסלו, שאינו מוזכר מספיק והוא הסכם השלום עם ירדן, שהמתין לפריצת דרך מול הפלסטינים. ההסכם עם המדינה שיש לה את הגבול הארוך ביותר עם ישראל יצר לנו עומק אסטרטגי משמעותי ממזרח ושיתוף פעולה בטחוני ומודיעיני הדוק שערכו לא יסולא בפז.
השילוב בין רבין האנליסט, שהקפיד בפרטים והבחין בסיכונים, לבין פרס היצירתי, שהיה מסוגל לזהות הזדמנויות וחזון לעתיד, היה הרכב סינרגטי מנצח, למרות היריבות הפוליטית ביניהם, כפי שראינו גם בהסכמי אוסלו וגם במבצע אנטבה.
כמו בכל החלטה מדינית אמיצה, ברור שהיו גם טעויות בתהליך אוסלו, ומכך מתחייב להפיק לקחים להמשך. מבין הטעויות בולטת ההחלטה שלא לקבוע את מצב הסיום אלא להותירו להמשך.
החלטה זו יצרה מוטיבציות שליליות אצל שני הצדדים ופגעה באמון של העמים שניתן להגיע לפתרון מוסכם. החלטה זו, יצרה ואפשרה גם שרשרת של פעולות, שבפועל מחלישות באופן דרמטי ועקבי את השותפים הפלסטינים לחזון השלום ומחזקות את מתנגדי ההסכמים בראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי.
טעות נוספת היא היעדר המעטפת האזורית: סוגיות ליבה של ההסדר כמו ירושלים, פליטים וביטחון לא יכולות לקבל תשובה פלסטינית בילטרלית ללא גיבוי אזורי ממדינות ערב. פרס זיהה את הלקונה הזאת מיד אחרי שנחתם הסכם אוסלו וכתב אתהספר "המזרח התיכון החדש", לצד כינוס הוועידה הכלכלית האזורית בקזבלנקה שהקדימה את זמנה.
התובנה הזאת התחזקה עוד יותר בעקבות "היוזמה הערבית", שהחלה כיוזמה סעודית מ-2002 ומאושרת בכל שנה מאז בהחלטת הליגה הערבית, הכוללת את נציגי הרשות הפלסטינית. נכללים בה הפרמטרים הנחוצים לפתרון בחסות אזורית, לרבות עיסוק בכל סוגיות הליבה. היוזמה הערבית מהווה שינוי דרמטי מ"שלושת הלאווים" של ועידת חרטום, אולם היא זכתה וזוכה מאז להתעלמות ישראלית חסרת אחריות וחסרת תבונה.
הסכמי אברהם הדגימו לציבור הישראלי את פירות הנורמליזציה המובטחת ביוזמה הערבית ולכן הם יכולים להוות כיום תשתית להסכם ישראלי–פלסטיני הוגן ואמיץ. המגעים המתקדמים עם סעודיה מעוררים תקווה לחידוש העיסוק בפתרוןנלסכסוך הישראלי–פלסטיני, ותהא זו איוולת גמורה מצד ישראל אם "תצליח" שוב למסמס הזדמנות זו.
לקח נוסף הוא שאי אפשר להסתפק בעשיית שלום על ידי מנהיגים, ושחייבים לקדם שלום בין אנשים. כמובן, לא על חשבון הצורך בפתרון פוליטי. פרס למד את הלקח הזה, כשראה את הנתק בין הבנת הפוטנציאל של ההסכמים על ידי הנושאים ונותנים לבין החששות בציבור.
על בסיס תובנה זו הקים פרס את מרכז פרס כארגון א–פוליטי שפונה לקהלים מכל הרקעים. הכוונה בהקמת המרכז, שמתממשת כיום, 27 שנים לאחר הקמתו, היא ליצור שיתופי פעולה עמוקים וחיוביים אשר בונים יחסי שכנות טובים המבוססים על כבוד הדדי וכמיהה משותפת לעתיד טוב יותר עבור כל תושבי האזור.
הפרויקטים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, שמאז התרחב והפך את ביתו הפיסי למרכז החדשנות של ישראל, מייצרים תשתית למציאות של שלום אזורי, תוך שימוש בסינרגיה ייחודית שבין השלום לבין החדשנות.
לסיכום, הסכמי אוסלו היו דוגמה למנהיגות אמיצה, ליצירתיות וליוזמה מדינית, שנעצרה לפני שהצליחה לבסס את הצלחותיה. פרס ורבין, שאין עוררין על אהבתם את מדינת ישראל ושירותם הבלתי מתפשר את כל אזרחי ואזרחיות המדינה, הבינו כי לאחר שביססו את ביטחונה וכלכלתה של המדינה, הגיע העת לבסס את צביונה הערכי, היהודי והדמוקרטי – ובשנת 1993, כמו בשנת 2023, הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת היא באמצעות החתירה לשלום.
המאמר פורסם ב-זמן ישראל ב-13 לספטמבר.
