מדיניות-החוץ הישראלית נדרשה להתמודד, מאז הקמתה, עם התמורות שחלו ביחסי הכוחות בזירה הבינלאומית, בניסיון לאתר את המעצמה התורנית הרלבנטית על מנת להישען עליה. ישראל הבינה כי בנסיבות המדיניות המורכבות מולן היא צריכה להתמודד, יש נחיצות למשענת אסטרטגית. מערכת היחסים האסטרטגית עם ארה"ב, שהתגבשה במשך השנים, ענתה היטב על כך, ומהווה, מבחינות רבות, את המאפיין המרכזי של מדיניות-החוץ הישראלית לאורך שנים ארוכות, במיוחד לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1989 והתבססותה של ארה"ב כמעצמת-העל היחידה בעולם חד-קוטבי. ישראל נהנתה במשך עשורים מתמיכת ארה"ב, באופן ששירת היטב את האינטרסים שלה. מבחינות רבות מדיניותה הייתה אקסקלוסיבית, והתבססה על היחסים הייחודיים עם וושינגטון, שהיוו את נקודת המיקוד כמעט לכל מהלך ישראלי.
בשנים האחרונות, ובעיקר בעשור האחרון, חלו שינויים דרמטיים בזירה הבינלאומית והאזורית. מעמדה של ארה"ב בזירה העולמית נשחק, היריבות האמריקנית-סינית החריפה, ורוסיה גילתה אסרטיביות גוברת. באזור עצמו חלו בעשור האחרון שינויים והתפתחויות מפליגים, בעקבות "האביב הערבי". התוצאות ברורות וחדות – היחלשות העולם הערבי, הופעתם של שחקנים לא-מדינתיים והתבלטותם של שחקנים לא-ערביים כאיראן ותורכיה, כל אחת בדרכה. מגמות אלו חייבו מענה מתאים מצד ישראל, שעיקרו תמרון מורכב יותר בזירה הבינלאומית. המשך ההישענות על מערכת היחסים הייחודית עם ארה"ב נותרה אבן פינה מרכזית, אולם ישראל הבינה את הצורך לגוון ולחזק את השיח עם מדינות נוספות, אף אם יריבות של וושינגטון, כרוסיה וסין.
מאמר זה יתאר מספר מהשינויים המרכזיים שחלו בזירה הבינלאומית והאזורית בעשור האחרון. הוא יעמוד על השלכותיהם על המדיניות הישראלית, וידון בשאלה, האם הפעולות של ישראל נוכח השינויים הללו מבטאות שינוי פרדיגמטי במדיניות-החוץ הישראלית, או רק תגובה אד-הוק מתבקשת למצב המשתנה. מאליו מובן שלא מדובר בשני קטבים שונים לחלוטין, אולם חשוב לנתח אם מדובר בצומת חדש שמאפשר או מחייב מרחב תמרון שונה, על מנת לייצר מדיניות-חוץ עקבית ויעילה.
