באוקטובר 2020, צוין יום השנה ה-20 להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם על נשים, שלום וביטחון.[1] ציון דרך זה מספק הזדמנות נאותה להעריך את אתגרי והישגי ההחלטה ולהציע רעיונות לשיפור יישומה בישראל ותורכיה אשר הגיבו בחיוב להחלטה אולם לא יישמו אותה בשטח. מדינות רבות אימצו תכניות פעולה לאומיות ליישום ההחלטה (Peacewomen 2020), וברחבי העולם גובשו 11 תכניות פעולה אזוריות, אך בקרב מדינות המזרח התיכון נעשה מעט בהקשר זה.[2]
בשל חסמים שונים, כגון סכסוכים מתמשכים וייצוג חסר של נשים בפוליטיקה ובמוקדי קבלת החלטות, הדחיפה ליישום ההחלטה במזרח התיכון תצטרך כנראה לבוא בסיוע מהקהילה הבינלאומית. כיום נראה כי לאור ההבדלים הפוליטיים והתרבותיים בין מדינות האזור ובשל המחלוקות המתמשכות ביניהן, יישום החלטה 1325 במסגרת אזורית פורמלית אינו סביר, ואולם שיתופי פעולה תת-אזוריים והסכמים דו-צדדיים יכולים לקדם את יישום ההחלטה.
יום השנה ה-20 להחלטה 1325 יכול להוות הזדמנות לתעדף אותה בסדר היום של החברה האזרחית בישראל ובתורכיה ובכך לתרום ליישומה באזור. יש לעודד ולקדם הם שיח בין נשים בשירותי החוץ והביטחון ולקיים הכשרות בנושאי מגדר בגופים אלו, ולפתח ולהרחיב תכניות מנהיגות לנשים צעירות שיסייעו בהעצמה וקידום מקצועי לנשים בתחומי חוץ וביטחון. בעזרת כלים שכאלה ובסיוע הקהילה הבינלאומית, תוכלנה נשים בעלות מוטיבציה ואינטרסים משותפים להוביל יחד שינוי ולפעול להכללתן בתהליכי בניית שלום ושיתוף פעולה אזורי. הדבר דורש מחויבות לטווח ארוך מצד נשים צעירות ויסייע ביצירת תשתית לדורות הבאים של נשים במזרח התיכון.
הקדמה
החלטה 1325 התמקדה בכך שנשים מושפעות הרבה יותר מסכסוכים, אולם קולן אינו נשמע בשל תת-ייצוגן במוקדי קבלת החלטות. ואולם, מחקרים מראים כי השתתפות נשים במשאים ומתנים לשלום מגבירה את סיכויי הצלחתם של ההסכמים המושגים ומשפרת את איכותם ((UN Women 2019. נדרשת פעולה נרחבת על מנת שנשים ייכללו בתהליכים אלה.
ישראל ותורכיה הן שחקניות מרכזיות בזירה המזרח תיכונית. מערכת היחסים ביניהן סבוכה ובלתי יציבה, חרף אינטרסים משותפים בביטחון, כלכלה ואנרגיה. שתיהן מעורבות בסכסוכים מקומיים ואזוריים, ושוררת ביניהן מחלוקת משמעותית בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעקבות תקרית המשט של 2010, הידרדרו היחסים הדיפלומטיים לשפל. ב-2016, חתמו שתי המדינות על הסכם פיוס ובמשך שנתיים פעלו לנרמל את היחסים ביניהן. אולם מאמצים אלה לא החזיקו מעמד אל מול המציאות בשטח, ובמאי 2018 התרחש משבר פוליטי נוסף בעקבות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים וההפגנות בעזה, שהוריד דה פקטו את דרג היחסים. במהלך העשור החולף, ארגוני חברה אזרחית ומכוני מחקר משתי המדינות פעלו יחדיו בניסיון לחזק את יחסי ישראל-תורכיה.[3] עבודתם נגעה בהיבטים שונים של יחסי ישראל-תורכיה ובסוגיות אזוריות, אולם היא לא התמקדה בהעצמת נשים או הכללת נשים. נייר זה טוען כי עליהם לעשות כן, בייחד הואיל ושתי המדינות הגיבו בחיוב להחלטה 1325, אך לא אימצו באופן רשמי תכניות פעולה לאומיות ליישומה.
מאמר זה סוקר את יישום החלטה 1325 בישראל ובתורכיה, תוך התייחסות למעמד הנשים בחברה ולייצוגן בפוליטיקה המקומית. המאמר בוחן את פעילות החברה האזרחית בשתי המדינות אל מול האתגרים ביישום ההחלטה. כמו כן, המאמר מציג המלצות מדיניות וצעדים קונקרטיים שניתן לנקוט בכל אחת מן המדינות על מנת לקדם את יישום והטמעת ההחלטה, בסיוע הקהילה הבינלאומית.
[1] החלטה 1325 מכירה בתפקידן החשוב של נשים במניעת ויישוב סכסוכים, במשאים ומתנים לשלום, בבניית שלום, בשמירה על השלום, במענים הומניטריים ובשיקום בעקבות סכסוכים, ומדגישה את חשיבות השתתפותן השווה ומעורבותן המלאה בכל המאמצים להבטחת וקידום שלום וביטחון.
[2] ב-2015, הציעה הליגה הערבית תכנית פעולה ערבית אזורית, תוך דגש על מדינות חברות בליגה (UN Women 2015), אולם תכנית זו לא יושמה באופן רשמי.
[3] דוגמאות לכך הן הדיאלוג המדיני שקיים מכון מתווים עם מכון המחקר התורכי Global Political Trends (GPoT) Center, בשיתוף קרן פרידריך אברט, ופורום החברה האזרחית תורכיה-ישראל, בשיתוף קרן פרידריך נאומן.
