שנה להסכמי אברהם: מה ישראל צריכה לעשות אחרת?

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

בימים אלה בישראל, איחוד נסיכויות המפרץ ובחריין מציינות שנה להסכמי אברהם. מאוחר יותר גם סודאן הצטרפה להסכמים בעוד שמרוקו חתמה על ישראל הסכם נפרד. למען האמת, קשה להאמין שחלפה לה שנה אחת בלבד, כיוון שהיא הייתה רוויה בפעילות דיפלומטית וכלכלית אינטנסיבית ביותר. היחסים בין ירושלים לאבו-דאבי ומנאמה הפכו לא רק לרשמיים לאחר חתימת ההסכמים, אלא גם לחמימים ואותנטיים. המסגרת החדשה באה לידי ביטוי בביקורים ההדדיים התכופים, בנפח של הסכמים מכל הסוגים שנחתמים בין משרדי ממשלה, בתי-חולים, אוניברסיטאות וארכיונים. בנוסף היא מקבלת ביטוי בטון שאימצה התקשורת האמירתית והבחריינית כלפי ישראל, אשר נע בין ניטרליות לידידות , דבר שישראל אינה מורגלת אליו לא במצרים ולא בירדן, שותפות וותיקות להסכם השלום. יחד עם זאת, במהלך השנה המוצלחת יחסית הזו, קרו לא מעט אירועים שליליים ואי-הבנות שהעיבו על היחסים ומנעו התקדמות משמעותית יותר ומיצוי מלא של הפוטנציאל הקיים לטובת כל הצדדים. כיצד צריכה ישראל לפעול על מנת להפיק את המיטב ממערכת היחסים המתפתחת עם המפרציות? להלן חמש המלצות קצרות

  • הכל אישי

כבר למדנו שבמדינות הערביות הקשר האישי שמתקיים בין ראשי המדינה ודרגים פוליטיים אחרים הוא החשוב והקובע. אך כאשר מדברים על איחוד נסיכויות המפרץ, בחריין או מרוקו, לגורם הזה יש חשיבות גדולה במיוחד. לאור העובדה שמדינות אלו מונהגות במשך שנים רבות ידי שליטים שמרכזים בידיהם כוח רב אם לא מוחלט, הדבר אינו מפתיע, ולכן כל כך חשוב שההנהגה הישראלית תשקיע במיסוד הקשרים הללו להנהגה במדינות שהפכו לשותפות לשלום. מי שכבר מצטיין בעניין הזה הוא הנשיא החדש יצחק הרצוג שאף זכה לברכות אישיות ממנהיגים רבים בעולם כולל מנהיגים ערביים אתם הוא מתחזק קשר לאורך השנים. לעיתים, כאשר פורצים סכסוכים או נוצרים מצבים בלתי צפויים, הקשר האישי וההבנות הקיימות הם אלה שמאפשרים לשני הצדדים להגיע לפתרון או למנוע פגיעה ביחסים. "חשוב שבצד השני ירגישו שלמרות ההבדלים במבנה השלטון ובאידאולוגיה, ישראל והמדינות הערביות חולקות חזון דומה ביחס לצמיחה, קידום של יחסים וסדרי עדיפויות   אזוריים", אומר איתן צ'רנוף, מנכ"ל ומייסד של "Potomac Strategy" שעובד באיחוד נסיכויות המפרץ במהלך מספר שנים.

  • רגישות תרבותית, הדדיות ותנופה

על כתפי השגרירות והצוותים הדיפלומטיים באבו-דאבי, מנאמה ורבאט מונחת מטלה משמעותית ביותר: ליצור קשר עם שכבות רחבות עד כמה שיותר של האוכלוסיה המקומית ולקדם את הקשרים עם ישראל על מנת שיתרחבו ויהפכו למשמעותיים ועמוקים. ידיעת השפה הערבית והתרבות המקומית חשובות מאוד, כמו גם הבנת המנטליות והתרבות המקומית. באיחוד נסיכויות המפרץ ובמרוקו כבר החלו להכניס שינויים מפליגים במערכת החינוך ולעדכן את ספרי הלימוד על מנת שיהיו תואמים למציאות הפוליטית המשתנה במהירות. במרוקו מלמדים על תפקידו של המלך מחמד ה-V בהצלת היהודים ועל היחסים הטובים ששררו בין יהודים למוסלמים במדינה במהלך מאות רבות. גם באמירויות מעדכנים במהירות את ספרי הלימודים בהתאם. מדובר בשינוי משמעותי ביותר בתפיסה של "האחר" והפגנה של רצון טוב. גם ישראל צריכה לפעול בהתאם ולקדם את השינויים המתבקשים במערכת החינוך הישראלית. כמו-כן, שילוב של בני עדות המזרח, אזרחי הישראל הערבים ונשים בדיפלומטיה תרבותית חשובה מאוד, גם בפני עצמה וגם בגלל שהיא חשובה מאוד לצד השני .

  • להכיר בהבדלי הגישה בתחום באיראני ולתעדף את הקשרים הכלכליים

במהלך השנה החולפת דיברו בישראל בעיקר על שני דברים בהקשר האמירתי והבחרייני – איראן ותיירות. הציבור הרחב מאמין שבאבו-דאבי רצו לחשק את הברית האנטי-איראנית ולכן החליטו לנרמל את היחסים, אך בפועל התפיסה של איראן והיחס כלפיה מאוד שונה במדינות הללו ובישראל. לדידה של ישראל איראן היא יריבה מרה שאין כל דרך להתפייס אתה, בעוד שלמרות הביקורת הרבה באבו-דאבי ובמנאמה רואים באיראן קודם כל שכנה שיש להסתדר אתה. אם כבר, אז הברית נגד האיסלאם הרדיקלי והאחים המוסלמים חשובה למדינות הללו הרבה יותר

גם בהיבט הכלכלי יש הבדלים משמעותיים בעמדת המדינות הערביות שנרמלו את היחסים עם ישראל במסגרת "הסכמי אברהם" – באבו-דאבי, מנאמה ורבאט קודם כל חולמים על תנופה כלכלית, פיתוח, השקעות ושיתוף פעולה כלכלי משמעותי עם השותפה החדשה, ישראל. חשוב שישראל תיתן תיעדוף גבוה לשיתוף פעולה הזה ותקדם אותו באופן משמעותי ביותר. חשוב להתמקד בנושאי-על כגון הביטחון התזונתי או שיתוף פעולה בנושאי מים ואקלים על מנת ליצור מסגרת ארוכת טווח שתקדם את ההסכמים.

  • לשמור על מקומות קדושים ולא להתנער מהסוגייה הפלסטינית

על אף שנדמה שהסוגייה הפלסטינית מעניינת את המדינות באזור פחות מאשר בעבר, וגם כשפה  ושם נשמעים קולות שמדברים על פיחות במעמד האגן הקדוש בירושלים, שכבות רחבות בארבעת המדינות נוטות לחשוב אחרת. דוגמא לכך ראינו במהלך מבצע "שומר החומות" – במרוקו ובבחריין נרשמו הפגנות גדולות נגד המלחמה, בעוד שהתמונות של אל-אקצא בוערת ושוטרים רצים בתוך המסגדים גרמו לאי-נוחות ודאגה רבה לאדריכלים של הסכמי אברהם. מדינות הנורמליזציה עוקבות בדריכות אחרי מה שקורה בירושלים, בין אם מדובר בפינוי פלסטינים בשייח' ג'ראח ובין אם באירועים הקשורים באל-אקצא עצמו. חשוב שישראל תפגין את נכונותה להגן על הסטטוס קוו ועל המקומות הקדושים, תוך כדי שיתוף מדינות הנורמליזציה בקושי והמורכבויות הכרוכות בכך. שאמה משתאלי, מומחית מרוקאית ליחסי יהודים וערבים ומקימת הסטארטפ "Moors & Saints" שפועל מדובאי מספרת על כך שבמהלך האירועים האלימים במסגד אל-אקצא במהלך חודש מאי. "בכירים רבים במדינות שהצטרפו להסכמי אברהם חשו תסכול רב ממה שקורה במסגד. העניין הזה הוא קריטי ממש. ישראל צריכה להגביל את הפעילות האלימה של המשטרה במקומות הקדושים ולשמור עליהם היטב. גם הסוגיה הפלסטינית היא חשובה מאוד וצריך למנוע הדרדרות ולכלול את הפלסטינים ביוזמות כלכליות ודיפלומטיות, על מנת לא לפגוע בגשרים הקיימים", אומרת משתאלי.

ייתכן שעל מנת להתמודד עם סערות ומשברים בירושלים יש לשקול את הקמתו של פורום מייעץ ברמה של מנכ"לים של משרד החוץ של כל מדינות הנורמליזציה ובכך למנוע הפתעות, לשתף את הפרטנרים האזוריים במתרחש ואף להיעזר בהם ברגעים של משבר. כמו-כן, שילוב זהיר והדרגתי של מדינות הנורמליזציה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני עשוי להיות מועיל לכל הצדדים, כיוון שהוא גם יסייע למדינות הללו להתמודד עם ביקורת מבית.

  • לא לקחת שום דבר כמובן מאליו

חשוב ומשמעותי ביותר שישראל לא תיקח את השותפות החדשות שלה כמובן מאליו. גם כשהביקורים של הבכירים האמירתיים, המרוקאים והבחריינים יהפכו לשגרה חיובית, אסור לשכוח מכך שמדובר בהתפתחות חדשה וביחסים טריים שזקוקים לחיזוקים חיוביים, כבוד והערכה. הדוגמה של איך לא להתנהג ומה לא לעשות היא כמובן הדוגמה הירדנית: היחסים המבטיחים והחיוביים הפכו לאורך השנים למרירים ונכנסו למבוי סתום. אסור שזה יקרה עם השותפות הוותיקות כמו ירדן ומצרים, וגם היחסים עם ארבעת המדינות שחתמו על הסכמי אברהם יש לעודד ולטפח את הקשרים שנוצרו. בהקשר האמירתי הניסיון של רה"מ לשעבר בנימין נתניהו לקדם ביקור רגע לפני הבחירות נתפס על ידי הבכירים שם כחציית קו אדום וכניסיון להשתמש בקשר עם אבו-דאבי כבתעמולה פוליטית. הביקור ההוא, כזכור, לא יצא לפועל.

חשוב להבין שלמרות הרוח הטובה שנושבת בשנים האחרונות ביחסי ישראל והמזה"ת, יש גם לא מעט עוינות ולא מעט גורמים שליליים הקשורים בתנועת הBDS או תנועת איסלאמיות רדיקליות שעומדים על המשמר על הזמן, תוקפים את היחסים וממתינים לשעת כושר. רק אם ישראל תדע לתת את הכבוד הראוי לשותפיה החדשים, להשקיע, לעודד ולפתח את הקשרים הבילטרליים והאזוריים עמן ובעיקר לנצל את המומנטום החיובי, היא תפיק את המקסימום מהקשר החדש והחשוב כל כך שנוצר .

**המאמר פורסם בהארץ, 11 באוגוסט 2021

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון