ביידן יתרחק מהקו של טראמפ במזה"ת, אך פניו לאסיה

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל והמזרח התיכון

בתחילת נובמבר יכריעו הבוחרים האמריקאים אם לארה"ב יהיה נשיא חדש ושמו ג'ו ביידן, או שמא הנשיא המכהן דונלד טראמפ ימשיך בתפקידו. כהונה נוספת של טראמפ בבית הלבן עשויה להיות שונה במידה כזו או אחרת מהראשונה, אך אם הנשיא הבא יבוא מקרב המפלגה הדמוקרטית, הוא צפוי להרחיק את עצמו מקודמו בתפקיד ולהנהיג מדיניות שונה במגוון תחומים, כולל ביחס למזרח התיכון. כיצד ישפיעו חילופים אפשריים בבית הלבן על איראן, הפלסטינים ומערכת היחסים המתהדקת בין ישראל למדינות הערביות?

לפני כשנתיים, תקפו הדמוקרטים את טראמפ בחריפות על כך שהוציא את הכוחות האמריקאיים מסוריה ובכך פגע בברית עם הכורדים. ואולם, גם המנהיגים הדמוקרטיים תומכים בצמצום הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון ומכירים בכך שהאזור הופך פחות ופחות רלוונטי למדיניות הגלובלית של ארה"ב. מי שהוציא את הכוחות מעיראק המדממת היה הנשיא ברק אובמה, וככל הנראה גם ביידן, אם ייבחר, ימשיך במגמה הזאת. ארה"ב אינה תלויה יותר בנפט המזרח תיכוני, האיום הגדול מבחינתה היא סין. הצלחת המאבק בדאעש הביא לכך שהטרור האיסלאמי כבר לא מאיים באופן אסטרטגי על הביטחון הלאומי של ארה"ב.

ביידן, בדיוק כמו טראמפ ואובמה, מאמין ככל הנראה בכך שארה"ב יכולה לצמצם את כוחותיה ואת נוכחותה באזור ולהסתמך על בעלי ברית (מדינות המפרץ הפרסי, מצרים, ירדן וכמובן ישראל) ועל הבריתות בין השותפים שלה, שהולכים ומתהדקים במהלך שני העשורים האחרונים. ארה"ב יכולה להגביר סיוע לבת ברית מסוימת בעת הצורך (כמו שקרה עם ירדן ב-2014, כשזרמים אדירים של פליטים סורים נהרו לתוכה) או לעיראק (בעת הלחימה בדאעש), אך היא איננה מעוניינת להמשיך ולהתערב בסכסוכים המקומיים.

כמו כן, לאחר הניסיון הכואב של התערבות בעיראק, האמונה המשיחית שאפיינה את ממשלו של הנשיא בוש הבן בדמוקרטיזציה של המזרח התיכון הלכה ונמוגה. גם החשש מכך שמעצמות אחרות – רוסיה או סין – תתפוסנה את מקומה של ארה"ב וימלאו את הוואקום במזה"ת, אינו מרתיע מנהיגים (כמו אובמה וטראמפ) שמנסים לצבור פופולריות באמצעות נסיגות שכאלה ולהתפנות לעיסוקים אחרים, ובהם שימת הדגש על אסיה (Pivot to Asia).

ביידן, כאיש המפלגה הדמוקרטית, צפוי להיות רגיש יותר מטראמפ להפרות זכויות האדם במדינות מזרח תיכוניות. הוא התבטא מספר פעמים באופן חריף למדי נגד התנהלות המשטר הסעודי בפרשת הרצח של העיתונאי הגולה ג'מאל חאשוקג'י וגם קרא לצמצם את מכירות הנשק לממלכה הוואהאבית.

ואולם, במידה שביידן יכנס לבית הלבן, הוא יצטרך לעסוק במשבר הבריאותי והכלכלי הגדול ביותר שידעה ארה"ב מאז 1929. יהיה עליו ליצור מקומות עבודה ולדאוג לאלפי סוגיות פנים בוערות. זה יהיה נושא הדגל שלו, ופגיעה בייצוא נשק אמריקאי למדינות ערביות, בהתאם למצפן הערכי שלו, תוביל לאובדן מקומות תעסוקה ורווחים לחברות האמריקאיות. כזכור, גם הנשיא טראמפ התבטא בחריפות נגד סעודיה לפני שנבחר, אך לאחר מכן שינה את דעתו וערך שם את ביקורו הראשון בחו"ל כנשיא.

ניתן להעריך בזהירות ששינוי במדיניות האמריקאית ביחס למפרץ הפרסי לא צפוי לפגוע במערכת היחסים המתהדקת בין ישראל לנסיכויות הנפט. האיומים האסטרטגיים באזור (הרחבת ההגמוניה האיראנית וההפרות בתחום הגרעין, כמו גם הפעילות של טורקיה) יוותרו ללא שינוי, ולכן האינטרס בשיתוף הפעולה כלכלי וביטחוני בין ישראל למדינות המפרץ יישאר בעינו. ייתכן, שמדינות ערביות שממילא רואות בישראל גשר אל תוככי הבית הלבן ינסו להשתמש בקשר שזה עתה הפך לרשמי על-מנת לקדם את מעמדן בקונגרס, וגם מול הממשל החדש, במידה שיהיה כזה.

סוגיה שמעסיקה בימים אלה את המנהיגים הערבים והישראלים כאחד היא העמדה של ביידן ואנשיו ביחס להסכם הגרעין עם איראן (JCPOA). לחשש המשותף יש פוטנציאל לסייע להתקרבות בין ישראל למדינות ערביות. בבירות ערב דואגים מכך שביידן צפוי לחזור ל-JCPOA (ממנו פרש טראמפ) ולהחיות בו רוח חדשה. הם מסתמכים על דבריו של ביידן עצמו, שביקר את היציאה החד-צדדית של ארה"ב מההסכם והצהיר שהוא יעשה מאמץ על מנת לחזור אליו.

יחד עם זאת, נראה שאנשיו של ביידן מבינים כיום היטב שאי-אפשר פשוט להחזיר את הגלגל אחורה. טוני בלינקן, אחד מיועציו הקרובים של ביידן ומועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי הבא, אמר בראיונות שלא תהיה חזרה להסכם עד שאיראן לא תמלא את כל התחייבויותיה ביחס להסכם הגרעין, כלומר – עד שאיראן לא תחזור בה מכל ההפרות שביצעה עד כה. קשה להעריך במדויק כיצד יבחר ביידן לפעול על מנת לגרום לאיראן לחזור למשא ומתן בנוגע להסכם וסעיפיו השונים, אך כל עוד האופציה הזאת נמצאת על השולחן, לישראל, סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות ערביות אחרות במפרץ יהיו מספיק סיבות לצופף שורות.

ביידן הוא תומך מושבע של נוסחת "שתי מדינות לשני עמים", כפתרון לסכסוך עם הפלסטינים. הוא צפוי לפתוח מחדש את הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, לחדש את הסיוע הכספי לפלסטינים ולהחזיר את השגריר הפלסטיני לוושינגטון. ואולם, אין משמעות הדבר שהוא יציב את הנושא הפלסטיני בראש סדר העדיפויות שלו, במיוחד לנוכח המשברים הפנימיים והצורך הגובר להתמודד מול סין. הסבירות לכך שבעקבות שינוי בבית הלבן הסוגייה הפלסטינית תחזור לקדמת הבמה מבחינת ארה"ב אינה גבוהה. חולשת העולם הערבי תלך ותגבר ככל שנגיף הקורונה יתפשט, המשבר הכלכלי יחריף ושיעור האבטלה יעלה. מדינות ערב גם חוששות שהמדינות הגדולות הלא-ערביות באזור – טורקיה ואיראן – תנצלנה את המצב לטובתן. במציאות שכזאת, קשה להאמין שהסוגייה הפלסטינית שוב תעורר עניין רב בקרב מדינות המפתח בעולם הערבי שמכתיבות גם את התנהלות הליגה הערבית – סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים.

יחד עם זאת, במידה שביידן יחליט לחזור אל יוזמת השלום הערבית, וירתום לכך את סעודיה ומדינות ערביות נוספות (אולי בתמורה לפעילות אמריקאית נחרצת יותר נגד איראן, אספקת נשק אסטרטגי מארה"ב וכדומה), הלחץ על ישראל ביחס לסוגיה הפלסטינית צפוי שוב להתחדש. במידה שישראל תבחר בתגובה לקדם בנייה מואצת בהתנחלויות, למורת רוחה של ארה"ב, סביר להניח שמדינות כמו איחוד האמירויות וסעודיה יישרו קו עם וושינגטון וישתפו פעולה עם הממשל האמריקאי, אך לא יגדעו בשל סיבות אלו את היחסים עם ישראל.

לסיכום, במקרה שביידן ינצח בבחירות לנשיאות בארה"ב, הקשר המתהדק בין ישראל ומדינות ערביות ימשיך להתחזק, וזאת במיוחד אם הוא יעדיף להתמקד בנושא האיראני ולחזור אל הסכם הגרעין. המזרח התיכון צפוי להמשיך לאבד מהרלוונטיות שלו עבור ארה"ב, ולכן השותפות של ארה"ב באזור תצטרכנה לשתף פעולה זו עם זו על מנת לגבש חזית איתנה וחזקה ולהדוף איומים מצד המדינות הלא-ערביות (איראן וטורקיה). שינוי ביחס הממשל האמריקאי הבא לסוגיה הפלסטינית עלול להגביר במעט את הלחץ על ישראל, אך הוא לא צפוי לשנות באופן מהותי את הדינמיקה שקיימת כעת.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 14 באוקטובר 2020.
ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון