יש לא מעט קווי דמיון בין העמים והממשלות באיראן ובישראל

נדב תמיר אוקטובר 2020
מאמרי דעה ופרשנות / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה" – שמעתי את ראש הממשלה נתניהו אומר בכנס יהודי בלוס אנג'לס ב-2006. אמירה זאת נשמעה לי כאנטי ציונית והעלתה את השאלה הבאה: אם באמת אנחנו במצב בו היינו בשנת 1938, טרם הייתה מדינה יהודית בעלת הצבא החזק ביותר באיזור, אז האם הציונות מצדיקה את עצמה?

בנוסף לכך, תהיתי איך המסר האפוקליפטי הזה עולה בקנה אחד עם הניסיון להביא את יהודי ארה"ב לבקר בישראל ולהשקיע בה ולנו הישראלים לגדל את ילדינו במדינה על סף שואה גרעינית. אין בכוונתי להקל ראש באתגר האסטרטגי האיראני, אבל פרספקטיבה יותר רציונלית ופחות היסטרית בהחלט תועיל לישראל.

האקסיומה השלטת במחוזותינו היא שאיראן מהווה איום קיומי, ושמאמציה להשיג את הנשק האולטימטיבי מחייבים אותנו לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע זאת. במסגרת הזיגזוג שלנו בין פרנויה להיבריס אנחנו שומעים שאיראן היא מעצמה חזקה שמאיימת על עתיד המזרח התיכון' ולמחרת – שאיראן על סף התמוטטות אם רק ננקוט צעד זה או אחר. שתי האמירות רחוקות מהמציאות. ברצוני להציג כאן גישה מאוזנת יותר כלפי איראן והאיום הנשקף ממנה.

ישנם קווי דמיון בין איראן לישראל. לפי מקורות זרים, ישראל השיגה יכולות גרעיניות צבאיות בשנות ה-60 והייתה המדינה השישית בעולם שהשיגה זאת. לפי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) לחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין) יש נשק גרעיני מוכר, אולם מאז כבר הכריזו – הודו, פקיסטן וצפון קוריאה על נשק גרעיני שבידיהן. איראן אינה ברשימה וגם אם תהיה, יכולותיה מרחק רב משלנו.

המוטיבציה של איראן להשיג נשק גרעיני, שמוצגת אצלנו בעיקר כשאיפה להגמוניה אזורית, דומה למוטיבציה של ישראל, שנובעת מחרדה קיומית ומטרתה הגנתית והרתעתית. איראן מוקפת אוייבים, מייצגת מיעוט פרסי שנוא באזור בו יש רוב ערבי ותורכי, ומייצגת מיעוט שיעי מוקצה, באזור בו רוב מכריע של סונים. איראן עברה טראומה במלחמה עם עירק בה נהרגו ונפצעו כמיליון איראנים. כזכור, המערב תמך אז בעירק.

איראן בחרה בישראל כיעד לרטוריקה שלה משום שזה משתלם מבחינה אזורית, אבל ישראל אינה הסיבה למוטיבציה של איראן להשגת נשק גרעיני.

כמו בישראל, הציבור האיראני מהמשכילים והיצירתיים בעולם. העם האיראני, מכלל העולם המוסלמי, הוא הדומה ביותר לנו הישראלים.

ממשלות ישראל ואיראן דומות בהשפעה הבלתי פרופורציונלית בהן לאנשי דת ושאינן מפרידות בין דת ומדינה בניגוד לדמוקרטיות ליברליות. בישראל מרבים לדבר על היעדר הדמוקרטיה באיראן, אולם איראן מקדימה בדרוג הדמוקרטיות העולמי את סעודיה בה אנחנו רואים מדינה מתונה. באיראן זוכרים שהמערב תמך בעריצות של השאה, ושארה"ב סייעה להפיכה שהעלתה את השאה לשלטון במקום משטר מוסאדק שהיה סמי-דמוקרטי. ישראל, לעומת זאת, מצויה בתהליך של ירידה במדד הדמוקרטיה.

הגורמים הקיצוניים באיראן התחזקו בזכות ההתייחסות ההיסטרית לאיראן מצד ישראל וארה"ב. ממשל בוש הבן הפיל במלחמת המפרץ את האוייב של איראן בעירק – מפלגת הבעת' הסונית – והפך אותה למדינה כאוטית עם דומיננטיות שיעית. ממשל בוש החליש את משטר הטליבאן באפגינסטן שהיווה יריב למשטר האיראני. ישראל סייעה לאיראן לייצא את המהפיכה ללבנון בתקופה הארוכה בה שהינו בלבנון אחרי מלחמה מיותרת (בה, השתתפתי) שהפכה את חיזבאללה לארגון לגיטימי בעיני הלבנונים.

נתניהו עודד את בוש הבן להפיל את שלטון הבעת' בעירק. נתניהו עודד את טראמפ לנטוש את הסכם ה-JCPOA בין איראן למעצמות (P5+1). נטישת ההסכם פירקה את הקואליציה הבינלאומית שהטילה סנקציות משתקות על איראן, שלבסוף הביאו את איראן למו"מ; החלישה את המנהיגות המתונה של רוחאני שמעדיף כלכלה מתפקדת על הגמוניה אזורית, חיזקה את משמרות המהפכה הקיצוניים, וקירבה את איראן לגרעין צבאי.

זכור לי עדיין שכדיפלומט בארה"ב, הקו שהצגנו היה שסנקציות אינן מספיקות כדי להביא לשינוי במדיניות האיראנית, וכי אחרי שנחתם ההסכם, אם רק היו ממשיכים עם הסנקציות – איראן הייתה נכנעת.

זכור לי החשש שביטאנו בזמן המו"מ, מפני האפשרות שאובמה יכלול בהסכם הסדרים אזוריים עם איראן. לאחר חתימת ההסכם, הואשם אובמה שלא הגיע להסדר אזורי שימנע מאיראן לקדם טרור, למרות שהסדר כזה לא היה ניתן להשגה, וללא ספק הדחיפות היתה לדחות השגת נשק גרעיני. העמדה הישראלית האלרמיסטית הזיקה וממשיכה להזיק. היא נתפסת כבלתי עקבית ואינה משכנעת את האירופאים, הרוסים והסינים, ששיתוף הפעולה שלהם הכרחי.

ישראל חייבת להיות חלק מקואליציה בינלאומית שמנסה להגיע להסדר עם איראן. הסדר שימנע ממנה להגיע לפצצה גרעינית, אבל חייבים להבין שהסדר מחייב פשרות. ישראל צריכה למנוע מאיראן העברת נשק לחיזבאללה, אבל לצד הפעולות הצבאיות יש להפעיל דיפלומטיה חכמה מול לבנון, כאשר מנגנון המו"מ על הגבול הימי יכול לשמש הזדמנות. ישראל צריכה למצוא דרכים להגיע לעם האיראני ולעשות הפרדה ברורה בין עמדתנו כלפי משטר האייאתולות לבין עמדתנו כלפי הציבור הרחב.

העם האיראני הוא עם גאה שאינו תומך בשלטון האייתולות, אבל רוצה שהשינוי יבוא מבפנים ולא מהתערבות חיצונית. יום יבוא והעם הגאה הזה ישנה את המציאות הפוליטית באיראן ו"האביב הערבי" יהפוך גם ל"אביב פרסי". אפשר למצוא גולים איראנים במערב שיאמרו, כי אם יופל המשטר בכוח ארה"ב תתקבל שם בפרחים, כפי שהיו גולים עירקים שהסבירו כך לפני ההתקפה על עירק ואנחנו יודעים איך זה נגמר.

נקודת דמיון נוספת וחשובה מאד בין ממשלות איראן וישראל היא שהן הממשלות היחידות בעולם שאינן תומכות בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ושתיהן מרוויחות פוליטית מהסכסוך הזה וגם מהסכסוך ביניהן.

העמדה האיראנית מובנת, האופן היחידי שבו יכולות להתממש הקריאות האפוקליפטיות של מנהיגיה כנגד ישראל הוא במידה שלא נצליח להגיע לפתרון שתי המדינות עם הפלסטינים והסטטוס קוו יחסל אותנו דמוגרפית או מוסרית. אך במקרה זה מי שיחסל את הציונות יהיה אנחנו ולא האיראנים.

 

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 21 באוקטובר 2020

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון