ניירות מדיניות והמלצות
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
לאורך שנים הנחת העבודה של רוב השחקנים האזוריים והבינלאומיים היתה כי הסכם ישראלי-פלסטיני הוא בסיס הכרחי לשלום בין ישראל לעולם הערבי, ושהנוסחה לכך עוברת דרך נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ב1967 והקמתה של מדינה פלסטינית. בעשור וחצי האחרונים ניסה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לשנות תפיסה זו והציע מודל לפיו ישראל יכולה להגיע להבנות והסדרים עם העולם הערבי גם ללא התקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אולם, בעוד שישראל הצליחה לבסס מערכות יחסים קרובות יותר עם חלק מהמדינות במזרח התיכון ללא מתווה לסיום הסכסוך עם הפלסטינים, הרי שבעקבות טבח ה7.10.23- והמלחמה האזורית שהתפתחה, הסוגייה הפלסטינית חזרה להיות מרכזית; מדינות ערב – גם אלו שמשתפות פעולה ביטחונית לא-רשמית עם ישראל – אינן מוכנות לנרמל באופן פומבי את היחסים עימה. כל זאת בזמן שישראל מפגינה כוח צבאי רב, במגוון זירות לחימה במזרח התיכון, אך נמנעת להציג ואף מטרפדת כל יוזמה מדינית-אסטרטגית לעתיד האזור. לצד זאת, גורמים בינלאומיים ואזוריים הפכו משמעותיים יותר מבעבר בעיצוב עתידו של המזרח התיכון ואף בעיצוב עתיד השטחים שעליהם ישראל שולטת.
לאור התפתחויות אלו, על ישראל לגבש פרדיגמה מדינית אשר תבטיח את ביטחונה ותהיה מבוססת על ארבעה מרכיבים אשר מתאימים ממילא להתרחשויות האזוריות:
1. הבנה כי לא ניתן לנתק בין הסכסוך הישראלי – פלסטיני לבין האזור כולו, וכי עליה להתקדם אל עבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני במקביל לנורמליזציה עם מדינות ערביות ומוסלמיות. במקום לראות זאת כתהליך בו משא ומתן אחד צריך לבוא לפני או במקום האחר, עליה לאמץ מודל לפיו ההתקדמות היא סימולטנית ושני הערוצים משרתים זה את זה: פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני יקדם יציבות אזורית, והסכמים אזוריים יובילו לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
2. יוזמה של מהלכים מדיניים )ולא רק צבאיים( ופעולה פרו-אקטיבית. העדר יוזמה ישראלית מדינית גורם לכך שהיא אינה מצליחה למנף הישגים צבאיים, ומאלץ אותה לקבל תכתיבים בינלאומיים ואזוריים במקום שהיא תעצב את עתיד האזור באופן שהולם יותר את צרכיה.
3. קידום מערכות יחסים ישירות, בילטרליות, עם מדינות ושחקנים באזור. יחסים אלה צריכים להפוך רשמיים ומוסדרים, ולכלול את העמקת מערכות היחסים עם המדינות עימן יש לה כבר הסכמים, שדרוג מערכות היחסים הלא-רשמיות שיש לה עם מדינות באזור, ומציאת המכנים המשותפים עם מדינות שעימן אין לה הסכמות.
4. תהליכי הבינאום והאזוריות המתרחשים במזרח התיכון כיום כוללים מעורבות גדולה של העולם בו, לצד ניסיונות של שחקנים מהאזור להיות קשורים יותר לאזורים אחרים בעולם. אלה צריכים להיות מנוצלים באופן שישרת את ישראל. הנוכחות האמריקאית המאסיבית, הניסיונות של מדינות המזרח התיכון לחבור לאזורים קרובים כמו הודו ואירופה, וההבנה העולמית באשר לצורך בראייה כלכלית-סביבתית-חברתית אזורית – יכולים ליצור עבור ישראל הזדמנות פז להיות חלק אינטגרלי מהמרחב האזורי המתפתח שבו לא הצליחה בעבר לכונן קשרים רשמיים יציבים.
