כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי"
(חיים נחמן ביאליק)
בין ה-13-15 במאי ערך נשיא ארה"ב טראמפ ביקור ראשון במזרח התיכון לאחר היבחרו לכהונתו השניה. הנשיא עצר בערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות והתמקד בקידום עסקאות כלכליות בתחום הסחר הביטחוני וטכנולוגיה מתקדמת בטריליוני דולרים. טראמפ ניצל את הביקור להיפגש ולשוחח עם מנהיגים רבים מהאזור ובכללם שליט סוריה החדש א-שרע ואף נשיא תורכיה ארדואן, הסיר את הסנקציות על סוריה ללא תנאים לבקשת ערב הסעודית וקידם את המשא ומתן עם איראן על הגרעין. ממשלת ישראל בחרה בהמשך המלחמה בעזה, על פני האפשרות להפסיק אותה, לשחרר את החטופים, להחליף את חמאס בגורם שלטוני פלסטיני אחר, ולהצטרף להתפתחויות האזוריות החשובות שטראמפ מחולל.
להלן תגובות מומחי ומומחות מיתווים לביקור והשלכותיו:
הבידוד המדיני
ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: מסע העסקים של טראמפ למזרח התיכון והצהרותיו מציבים בפנינו מציאות ברורה – הנשיא האמריקאי ויתר בשלב זה על שילוב ישראל ושיקוליה במדיניות החוץ שלו. חידוש המלחמה בעזה הופך את ממשלת ישראל למכשול ממשי במימוש תוכניותיו האזוריות. איש העסקאות הגדולות מבין את מה שמדינות האזור כבר אומרות מזה מספר חודשים – לממשלת ישראל פשוט אין מה למכור בתחום המדיני. אך כשהממשל האמריקאי אומר זאת, ההשלכות לביטחונה של ישראל ומעמדה מהותיות. ממשלת נתניהו, שצמצמה את מדינות החוץ שלה לתלות מרצון בטראמפ, מגלה שאין לה במי להיתלות. מדיניותה המשיחית שוחקת את הנכס האסטרטגי-ביטחוני המרכזי של מדינת ישראל – יחסיה המיוחדים עם ארה"ב.
עקרון אחד של הברית המיוחדת הזו – שימור היתרון האיכותי הצבאי של ישראל – כבר בוטל באופן הלכה למעשה בעסקאות הנשק חסרות התקדים של ארה"ב עם מדינות המפרץ. הדילוג מעל ישראל מספק התפכחות כואבת לימין הקיצוני שגילה שטראמפ אינו המנהיג ההיסטורי תומך הסיפוח לו שיוועו. משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל. בימין הקיצוני חיפשו נץ אמריקאי וקיבלו איש עסקים עם מחויבות מוגבלת לקשר המיוחד עם ישראל – בטוח בהשוואה לקודמו המושמץ. הוא יאפשר לישראלים לעשות לפלסטינים ככל העולה על רוחם המשיחית, אך זאת כל עוד הם לא פוגעים בתוכניות הענק שלו באזור. בכך מדיניות טראמפ היא בשורה רעה כפולה לישראל – פעם אחת משום שהוא החליט לוותר על התחשבות באינטרסים הישראלים במהלכים קריטים, ושנית, משום שהוא נמנע מלהציל את ישראל מעצמה וקיצוניה.
הזווית הסורית
ד"ר נמרוד גורן, נשיא ומייסד מכון מיתווים; מנהל-שותף של Diplomeds – המועצה לדיפלומטיה ים-תיכונית: ביקורו של נשיא ארה"ב טראמפ באזור הציג גישה אמריקאית חדשה כלפי סוריה. הפגישה שקיים טראמפ עם א-שרע, המילים החמות שהרעיף על המנהיג הסורי, וההחלטה להסיר את הסנקציות מעידות על חיבוק אמריקאי לתהליך השינוי שמתרחש אצל שכנתינו הצפונית. שינוי המדיניות האמריקאי מעלה חששות בממשלת ישראל, שפעלה לקדם את המשך הסנקציות האמריקאיות על סוריה. ואולם, במקום ששינוי זה יגביר את המתח בין ארה"ב לישראל, הוא יכול גם להיות הזדמנות להנהגה הישראלית לעצור, להעריך מחדש את מדיניותה כלפי סוריה, ולשנות כיוון.
באופן מסורתי, ישראל מגיבה לשינויים אזוריים בדאגה, סקפטיות, ושימת דגש על איומים. היא עושה כן גם במקרים בהם בעלות ברית מהמערב והמזרח התיכון מזהות הזדמנויות בשינוי, ולעתים קרובות מגזימה בתגובתה. כך קרה, למשל, עם פרוץ האביב הערבי, וכך קורה גם היום, ביחס לסוריה. הגישה הישראלית השלילית הגורפת כלפי תהליך השינוי בסוריה, התיאור של א-שרע כגורם עוין בהכרח, הפעולות שנוקטת ישראל נגד כינון שלטון מרכזי יעיל בתוך סוריה, ואופי התקיפות הישראליות והנוכחות הצבאית בשטח סוריה – מובילים להחמצת הזדמנויות מדיניות, להסלמה שאינה הכרחית, ולביקורת בינלאומית רבה עוד יותר.
יש הגיון בחשש הישראלי מההתפתחויות בסוריה, אך ההתמודדות איתו צריכה לכלול מתן צ'אנס לתהליך השינוי שם, פתיחות לדיאלוג ותיאום עם גורמים באזורי, הפגנת כבוד כלפי הריבונות הסורית והסכמים בינלאומיים, מינוף הצהרותיו המתונות של א-שרע ביחס לישראל והסכמי אברהם, והפקת תועלת מהמעורבות המשמעותית בסוריה מצד בנות בריתה של ישראל. ביקורו של טראמפ צריך לשמש קריאת השכמה עבור ישראל. כזו שתוביל אותה להשתמש בארגז הכלים המדיני ולא רק הצבאי, לעצב מציאות חדשה בגבולה הצפוני דרך כינון שותפויות ולא התבססות על עימותים, ולמנוע מההזדמנויות האזוריות החדשות לחמוק.
השגריר לשעבר מיכאל הררי, עמית מחקר ומדיניות: הזווית היותר מעניינת סביב ביקור הנשיא האמריקני במפרץ נוגעת להסרת הסנקציות האמריקניות על סוריה, ולמעשה מתן "כשרות" למשטר החדש של אל-שרע. טראמפ הודה שנענה בכך לפנייתם של מנהיגי סעודיה ואף תורכיה, ובכך שיקף את מערך הכוחות העדכני באזור. מדובר בזריקת עידוד משמעותית ביותר לאל-שרע, שאמורה לפתוח את הדרך (אמנם עדיין ארוכה) לסיוע כלכלי בינלאומי, מה שיאפשר לו לחזק את מאמציו להרחיב את שליטתו במדינה. בעינם עומדים סימני שאלה מרובים ביחס למבנה המשטר, האם פדרלי באופן זה או אחר, וכיצד הוא יבטיח את אמונם של מגוון המרכיבים העדתיים במדינה. ביחס למיעוט הכורדי נותר לבחון את המשמעויות וההשלכות המעשיות להחלטתה של המחתרת הכורדית (ה-PKK) להתפרק מנשקה, לה השפעה לא מבוטלת על מספר זירות – התורכית, העירקית והסורית.
מבחינת ישראל, מדובר במהלך דרמטי, שככל הנראה לא ננקט בעצה אחת עימה. יש בכך צעד ומסר ברורים, לפיהם ממשלו של אל-שרע מקובל על השחקנים העיקריים באזור, וכעת גם על ארה"ב (צרפת כבר הלכה, כהרגלה, צעד אחד קדימה לפני כולן בזירה הבינ"ל). ישראל תהא חייבת להפנים, כי מדובר כעת ב"משחק חדש" בזירה הסורית, שישפיע על מרחב התמרון הרחב (מדי), שנטלה לעצמה. זה מחייב קבלת החלטות מהירה, שכן עתה תצטרך להתחשב, ולתמרן, מול שורה של שחקנים מרכזיים, שיש להן עניין בהצלחתו של אל-שרע – סעודיה, תורכיה וארה"ב, ובעקבותיה יש להניח ששחקנים נוספים יישרו עימה קו. זה אמנם לא קשור באופן ישיר לשאלת המלחמה בעזה, אולם הכתובת ברורה מאד: כעת (וכמובן באיחור לא מבוטל מצד ישראל) הזמן לדיפלומטיה, המבוססת על ההתפתחויות הדרמטיות בשטח בחודשים האחרונים.
איתן ישי, ראש תחום המזרח התיכון וצפון אפריקה במיתווים: פגישתו ההיסטורית של הנשיא טראמפ עם נשיא סוריה – הראשונה בין ראשי שתי המדינות מזה 25 שנה – מסמנת שינוי משמעותי בדינמיקה האזורית ועשויה לשקף את כוונתה של ארצות הברית לקחת חלק פעיל בעיצוב עתידה של סוריה בעידן שאחרי אסד. ההכרזה על הסרת חלק מן הסנקציות המושתות על סוריה, לצד תמיכה נלהבת מצד מדינות ערב, מאותתת על שילובה מחדש של המדינה מוכת ההרס והחורבן בקהילה הבינלאומית, ועל תקווה אזורית משותפת ליציבות ולשיקום. בהקשר זה, בולטת ישראל כסמן בדלני באזור. בשעה שסוריה ניצבת בעיצומו של תהליך עיצוב-מחדש בקנה מידה היסטורי, ישראל נותרת דבקה בעמדתה כשהיא משמרת נוכחות צבאית בשטח סוריה ומבטאת חוסר אמון בתהליך בנייתה מחדש של שכנתה מצפון תחת המשטר החדש, ובנשיא סוריה החדש שזהותו נותרת מעורפלת – בין אחמד אל-שרע הלבוש בחליפה לבין הג'האדיסט הקיצוני אבו מחמד אל-ג'ולאני. בבסיסו, חוסר אמון זה עשוי להיות מובן, אלא שסירובה של ישראל לנסות להבין או לתקשר עם ההנהגה המתהווה עלול להתגלות כשגיאה אסטרטגית והחמצת הזדמנות היסטורית.
הדבר נראה כמקבל משנה תוקף לאור ההתייחסויות של אל-שרע ובכירים בממשלו לאפשרות של נורמליזציה עם ישראל – סימן שלמרות היותו ראשוני, שברירי וכנראה לא ישים בשלב זה, מעיד כי הזדמנות ממשית לפריצת דרך עשויה להתגלות לבסוף כדבר ישים. הצעדים בהם נוקטת ישראל למול הזירה הסורית עלולים בסופו של דבר לפגוע בה כמשל נבואה המגשימה את עצמה: ככל שתתמיד בהתייחסותה לסוריה כאל מדינת אויב, וככל שתמשיך לנקוט בגישה צבאית-ביטחונית במהותה, בצעדים וברטוריקה לוחמניות, הסבירות שסוריה תמשיך להוות מדינת אויב ואיום צבאי-ביטחוני הולכת וגדלה. בשעה שאיראן וחיזבאללה נחלשו באופן משמעותי בסוריה ובלבנון, ובשעה שתורכיה עולה כשחקן מרכזי וכמושכת בחוטים בסוריה החדשה, ישראל מסתכנת בפספוס הזדמנות היסטורית לפעול לעיצוב גבולה הצפוני באופן העונה על האינטרסים קצרי וארוכי הטווח שלה. דבר זה לא יצריך בהכרח ויתורים דרמטיים מצד ישראל, לפחות לא בשלב ראשון, אלא נקיטה בצעדים דיפלומטיים מדודים שמטרתם ליצור תשתית למערכת בסיסית של אמון הדדי – כזו המבוססת בראש ובראשונה על הכרה של צד אחד במשנהו, לצד יוזמות שונות לבניית אמון. לישראל יש אינטרס מהותי בהתייצבותה של מדינה סורית יציבה ומתפקדת, והדבר צריך להניע אותה לפעולה. הגם שפתיחת ערוץ דיפלומטי ישיר עם סוריה עלולה להיות מאתגרת על רקע האקלים הפוליטי הנוכחי, בידודה האזורי של ישראל הופך את האתגר לגדול ומורכב עוד יותר. אילו הייתה ישראל פועלת בתיאום עם שותפיה בוושינגטון ובעולם הערבי, היא יכולה הייתה לזכות בהשפעה רבה יותר ובתדמית של שחקן אזורי מהימן ונדרש בעיצוב עתידה של סוריה.
הזווית הפלסטינית
ד"ר עומר צנעני, מנהל התכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני: ביקור טראמפ במפרץ הוא חלק מצונאמי מדיני. תוצאות הביקור משתלבות עם המשא ומתן המתחדש לעסקת חטופים, עם הלחצים בתחום ההומניטארי, ועם מהלכי מקרון לקידום חזון שתי המדינות. טראמפ עוקף את נתניהו ומעצב מדיניות אסטרטגית אזורית, ולנתניהו אין תשובה, חוץ מלהמשיך "לדפוק את הראש" בקיר העזתי…. הפגיעה במעמד האזורי של ממשלת ישראל נרשמת לא רק במפרץ ובוושינגטון אלא גם באירופה. המצע כיום נוח ובשל למהלכים קשים מבעבר נגד ממשלת ישראל (ביטול הסכם האסוציאציה? קידום ההכרה במדינה פלסטינית? סנקציות ממוקדות?) במיוחד על רקע פשעי המלחמה ומהלכי הסיפוח של נתניהו. לפגיעה במעמד ישראל יש השלכות מיידיות גם במימד הביטחוני הישיא. היא מעודדת את חמאס ודרך ההתנגדות.
אם לא תהיה עסקה קרובה לסיום המלחמה, אנו צפויים לעלייה ברף הטרור – כדי להפגין עמידה איתנה, להמחיש את אי התוחלת בהמשך המלחמה, וגם כדי להגביר את הלחץ על ממשלת נתניהו. תוצאות ביקור טראמפ במפרץ משליכות על ההיבט הביטחוני גם בטווח הארוך. אמנם יש לקיים בדיקה מעמיקה ודקדקנית של תכני העסקה האמריקאית-סעודית ומידת התיאום המקדים עם ישראל כדי להשיב בביטחה האם יש כאן פגיעה ממשית בהבטחה האמריקאית לשמור על היתרון האיכותי של צה"ל, אולם עצם החתימה על העסקה לבדה היא סמלית ומעבירה מסר בעייתי. בבחינה כוללת של משמעות הביקור, בהחלט ייתכן שחלון ההזדמנויות בזירה הפלסטינית והאזורית ייפתח מחדש עם כינונה של ממשלה חדשה בישראל. אולם אז תנאי הפתיחה יהיו קשים יותר מבחינת ישראל, אשר יהיו ברשותה פחות מנופים, והצדדים האחרים – מדינות האזור והפלסטינים – יצטרכו אותה פחות.
הזווית האירופית
ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה: כאשר טראמפ נכנס לתפקיד, באירופה ובאיחוד האירופי רבים ציננו את הביקורת על ממשלת ישראל מתוך חשש לעימות עקיף עם טראמפ. אולם השבועות האחרונים מראים לאירופים שהפערים בין טראמפ לנתניהו מתרחבים, וממשלת ישראל נותרת מחוץ לתמונה. ארה"ב מנהלת משא ומתן ישיר עם איראן על הסכם גרעין, מגיעה להפסקת אש עם החות'ים שממשיכים לירות על ישראל, דואגת לשחרור עידן אלכסנדר מעל הראש של הממשלה הישראלית, ומדלגת על ישראל במסגרת ביקורו של טראמפ באזור. המסר ברור לאירופים: טראמפ תופס מרחק מנתניהו, בזמן שהממשלה בירושלים מתיימרת להעלות הילוך במלחמה מול חמאס, וממשיכה בסגר על הרצועה. מבחינת האירופים הסגר עומד בניגוד למשפט הבינלאומי וההומניטרי. ובהעדר תכנון חלופה שלטונית לחמאס ביום שאחרי, ברור לכל שהמלחמה בחמאס חסרת תוחלת מדינית.
בין הדיווחים על מצב הרעב ברצועה לתכנון "מרכבות גדעון", לאירופים נמאס. הם מבינים שזה הזמן להשמיע את קולם, ובייחוד לנסות ולהפעיל לחץ על הממשלה להכניס סיוע ולא לפתוח במבצע הצבאי. בשבוע האחרון יש גל שסוחף מדינות רבות באיחוד האירופי (הספירה נכון ליום רביעי בצהריים היא 11 מדינות, ואחרות מתלבטות), שקוראות לבחון את המסד ליחסי ישראל והאיחוד האירופי (סעיף 2 בהסכם האסוציאציה), שעל בסיסו ניתן לצמצם במידה רבה את שיתופי הפעולה עם ישראל. לצד הולנד עומדת צרפת, שבדיה ובלגיה – מדינות שהממשלות שלהן נחשבו ידידותיות (יחסית) לישראל. זהו איתות ברור שלמחנה הולך וגדל של ממשלות באירופה נמאס מהמלחמה חסרת התוחלת שישראל מנהלת בעזה, והן רוצות להפעיל לחץ על ישראל ולאותת לה שתשנה את מדיניותה.
רינה בסיסט, עמיתת מחקר ומדיניות במיתווים: בחודשים האחרונים הגבירה פאריז את המעורבות האזורית שלה במזרח התיכון בשלוש זירות – לבנון, סוריה ועזה – מתוך הערכה כי וושינגטון מפנה את תשומת הלב שלה לכיוונה של בייג'ינג ולכיוונה של טהרן. כעת, עם הביקור של טראמפ במפרציות, מתברר לצרפתים כי התפיסה שלהם על ואקום אמריקאי במזרח התיכון הייתה שגויה, או לפחות לא לקחה בחשבון מספיק את יסוד ההפתעה של הנשיא טראמפ. עם זאת, הנשיא עמנואל מקרון לא מתכוון לוותר, והוא מנסה למנף את המעורבות האמריקאית המחודשת כדי לדחוף את היוזמה שלו לקידום פתרון שתי המדינות והכרה במדינה בפלסטינית. המעורבות האמריקנית המחודשת גם מכריחה אותו, ואת האירופאים בכלל, לחשב מסלול מחדש בכל הקשור לסוריה.
עד הנסיעה של טראמפ למפרציות, מקרון הרגיש כנראה שהוא מצליח למצב את פאריז בקו הראשון בזירה המזרח תיכונית. ואולי דווקא המחלוקות עם האמריקאים הן אלה שעודדו אותו לאמץ גישות יותר אקטיביסטיות. בלבנון, פאריז התעקשה לשחק תפקיד מרכזי בעיצוב הסכם הפסקת האש בין ישראל לממשלת לבנון, למרות חוסר ההתלהבות האמריקאית והישראלית מהמעורבות שלה. בסוריה, פאריז מיהרה להשיק את ביטול הסנקציות מול המשטר החדש, בניגוד לוושינגטון שאימצה את הקו הישראלי הזהיר הרבה יותר. בעזה, מקרון מוביל קו ניצי מול ממשלת ישראל, כולל היוזמה לערוך את כנס שתי המדינות ביוני עם הסעודים. ההחלטה לקיים את הכנס בניו יורק במקום בפאריז, נבעה בזמנו מההכרה שקידום מהלך מדיני אמיתי מחייב סיוע ושותפות אמריקאית. בינתיים, בוושינגטון לא החליטו האם להצטרף ליוזמה זו. שורת ההחלטות של טראמפ לפני ובעת הביקור שלו במפרציות – בעיקר ביטול כל הסנקציות על סוריה וקידום אגרסיבי של עיסקת חטופים/הפסקת אש – שומטת את הקרקע מתחת לבכורה הצרפתית. וזה אולי מסביר, חלקית לפחות, את מלחמת הציוצים בימים האחרונים בין הנשיא הצרפתי לראש הממשלה נתניהו. מצד שני, הביקורת של טראמפ על ישראל מאפשרת למקרון להיות יותר ברור ונחרץ כלפיה, מבלי לספוג ריקושטים מוושניגטון, כפי שציפו אולי בירושלים.
יחסי ישראל-ארה"ב
נדב תמיר, חבר ועד מנהל של מיתווים, ומנהל J-Street ישראל: לטראמפ היה ביקור מוצלח במפרץ הערבי בהיבטים הבילטרליים. הוא השיג הסכמים שיועילו לכלכלת ארה"ב. הגורם שמונע ממנו להשיג את תהילת העולם, כמי שיודע לקדם הסדרים ולסיים מלחמות באיזור היא ממשלת נתניהו. האינטרס הישראלי המובהק הוא הפסקת המלחמה וחתירה אל עבר קידום פתרון מדיני איזורי כולל אופק מדיני לפלסטינים. יש לקוות שטראמפ יבין את זה ויפעיל את המנופים שיש לו ולא יושפע מהשותפים של נתניהו בוושינגטון.
ד"ר אהוד ערן, חבר ועד מנהל: ביקורו של דונלד טראמפ באיזור מחדד את הנגזרות של המהפיכה הפופוליסטית של הנשיא ליחסי ישראל-ארה"ב. אף שבמישור ההצהרתי ממשל טראמפ נחשב ידידותי לישראל, השינויים המבניים שהוא מקדם מחלישים את עמודי התווך של שותפות זו. ראשית, התמעטות ההשפעה של הקונגרס – שהיה לאורך שנים בסיס דו-מפלגתי לתמיכה בישראל – מצמצמת את עוגני התמיכה המוסדיים ומגבירה את התלות בנשיא הפכפך ושאינו מחוייב לרבדים הערכיים, האסטרטגים והסמליים של יחסי שתי המדינות. שנית, הגישה העסקית של ממשל טראמפ מחלישה את העדיפות שניתנה בעבר ליחסים האסטרטגיים עם ישראל. ישראל תתקשה להתמודד עם עומק הכיסים של סעודיה ומדינות המפרץ בעסקאות נשק ובהשקעות בארה"ב. בנוסף, הדגש של הממשל על גישה של יחסי תן וקח מערערת את הבסיסים האחרים עליהם עמדה הברית עם ארה"ב. זאת, במיוחד בכל הנוגע בשחיקה בערכים הדמוקרטיים ובהשקפה הליברלית – שהיוו בסיס ערכי משותף לשותפות ארוכת השנים ונחלשו לא רק בוושינגטון אלא גם בירושלים.
ד"ר גדליה אפטרמן, חוקר במיתווים: ביקורו של טראמפ מסמל את סדר העדיפויות החדש של ארה"ב במזרח התיכון, בו ישראל ממלאת תפקיד פחות מרכזי מבעבר, בעוד סעודיה ומדינות אחרות תופסות את מקומה. ניכר כי ישראל נדרשת לקריאה מחודשת הן של סדר העדיפויות האמריקאי באזור והן של יחסי הכוחות בין מנהיגי האזור עצמו. השאלה מי בדיוק מעצב את המזרח התיכון נותרת פתוחה; ברור שטראמפ משחק וימשיך לשחק תפקיד משמעותי, אך מדינות המפרץ מקדמות בהצלחה את האג'נדה שלהן באמצעותו.
הסגנון הבלתי צפוי של טראמפ הפך אותו למובן יותר עבור מנהיגי המזרח התיכון. למרות שמניעיו ושיטותיו אינם קונבנציונליים, הם נתפסים כעקביים וחסרי העמימות האידיאולוגית שסיבכה את ההתנהלות מול ממשלים קודמים. השחקנים האזוריים הסתגלו במהירות לחזרתו ופיתחו אסטרטגיות להשגת השפעה מרבית תחת גישתו העסקית. עם זאת, לצד ההזדמנויות, בכירים באזור מבקרים את טראמפ בחריפות וטוענים שהתנהגותו תאיץ את היחלשותה של ארה"ב באזור. בעוד שבמהלך כהונתו הראשונה של טראמפ הנורמליזציה התמקדה במדינות בעלות מעורבות מוגבלת בסוגיה הפלסטינית, כעת מאמציו מכוונים בעיקר לסעודיה. הנורמליזציה נתפסת כיום בעיקר דרך הפריזמה של חיזוק היחסים הכלכליים בין ארה"ב לסעודיה, תוך חתירה לעסקה אסטרטגית רחבה יותר הכוללת התמודדות עם השפעתה הגוברת של סין ואפשרות לניהול משא ומתן על מסגרת אזורית חדשה המשלבת גם את אירן (וסוריה). למרות שכל אלה מסמנים הזדמנות אסטרטגית פוטנציאלית עבור ישראל, לעת עתה היא נתפשת דווקא כגורם מעכב, מה שעלול להחליש את מעמדה עוד יותר.
ד"ר רועי קיבריק, מנהל המחקרים: זו לא הפעם הראשונה שיחסי ישראל וארה"ב במשבר מהותי. לאחר מלחמת יום הכיפורים למשל, תחת הממשל הרפובליקאי של ניקסון ופורד, התבצעה "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב לישראל במסגרתה הוקפאו חבילות נשק מובטחות לישראל, הממשל ערך פגישות לא-רשמיות של אנשי הממשל עם אש"ף וביטל את שיתוף הפועלה המדיני עם ישראל במוסדות הבינלאומיים. כל זה כיוון שרבין סירב להחזיר שטח משמעותי בסיני ללא התחייבות מצרית להתקדם לכיוון הסכם מדיני עם ישראל. אבל אז המציאות היתה אחרת וההנהגה היתה אחרת – היה יותר אמון בין המנהיגים, ישראל נהנתה מקונצנזוס רב בדעת הקהל האמריקאית, הלובי הישראלי היה חזק וידע לעבוד עם שתי המפלגות, וישראל היתה נכס מדיני עבור ארה"ב במאבק הגלובלי.
רבין ופורד צמחו מהמשבר והגיע להסכמות בנוגע להבטחת סיוע ביטחוני ואספקת נפט לישראל ולהענקת סיוע אמריקאי מדיני במועצת הביטחון, הקימו מסגרות לשיתוף פעולה ודיאלוג אסטרטגי, וסללו את הדרך לחתימה על הסכם הביניים ששימש בסיס להסכם השלום. ממשלת רבין נכנסה למשבר עם הממשל האמריקאי כי רצתה להבטיח שמתוך המלחמה יצמח שלום, ולא רק הסדר ביניים, ויצאה מהמשבר עם הישג ביטחוני, כלכלי ומדיני ששינה את מצבה האסטרטגי. המשבר הנוכחי עם הממשל האמריקאי הוא כמעט תמונת ראי עקומה. ישראל תחת נתניהו הפכה לנטל עבור הממשל האמריקאי של טראמפ, הלובי הישראלי חלש יותר, ישראל של נתניהו איבדה כל קשר עם המפלגה הדמוקרטית, דעת הקהל האמריקאית אינה ששה לתמוך בישראל, וישראל מצידה אינה חותרת לתרגם את המהלך הצבאי להישג מדיני, כלכלי וביטחוני, אלא מציעה את המשך המלחמה והכיבוש מטעמים פוליטיים. תחת התנאים הללו, בוחרת ארה"ב להחליף את ישראל כידידה האינטימית שלה, בארנק של ערב הסעודית. הדרך לוושינגטון כבר לא עוברת בירושלים.
הזווית הטכנולוגית
אריק סגל, יועץ מיתווים לטכנולוגיה וחדשנות: ענקיות הטכנולוגיה שהשתתפו בוועידה בריאד כמו Nvidia, OpenAi ו-Amazon, כבר מזמן אינן "רק" חברות מסחריות, אלא שחקניות עם השפעה משמעותית על הזירה הבינלאומית. מעבר לפן הכלכלי, טכנולוגיית הבינה המלאכותית המכונה גם "החשמל החדש", משפיעה ועתידה להשפיע עוד יותר על מדיניות, אסטרטגיה ויחסים בינלאומיים, כפי שכבר ב-2017 הנשיא ולדימיר פוטין אמר: "המובילה בבינה המלאכותית תשלוט בעולם". בוועידה עצמה הכריזו על השקעות עצומות בסדר גודל של כ-600 מיליארד דולר בפיתוח תשתיות של בינה מלאכותית, רובוטיקה ומחשוב ענן בערב הסעודית עצמה. תשתיות האנרגיה של ערב הסעודית היוו משקל חשוב בהחלטה להשקיע, שכן כוח המחשוב של תעשיית הבינה המלאכותית מצריך כמות גדולה של אנרגיה, הנמצאת בשפע בממלכה. המקום המרכזי שקיבלה הטכנולוגיה בוועידה, משקפת את החשיבות שרואות המעצמות בשליטה ופיתוח בינה מלאכותית שמשמשת למגוון רחב של תעשיות וביניהן גם תעשיות צבאיות.
המלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון מהוות שדה ניסוי למגוון מתפתח של נשק התקפי והגנתי שעושה שימוש בבינה מלאכותית ומוכיח עצמו כאפקטיבי ולעתים גם זול. ההשקעות והפיתוח העתידי של טכנולוגיית הבינה המלאכותית בערב הסעודית מהוות הזדמנות עבור ישראל. ישראל היא מהמובילות בעולם בהון האנושי ובמחקר ופיתוח של הבינה המלאכותית, אולם חסרה את תשתיות האנרגיה הנדרשות. לכן, ישראל יכולה לנצל את ההזדמנות שנוצרה במזרח התיכון ליצירת שיתופי פעולה עם הממלכה שעתידה להיות מרכז משמעותי לפיתוח התשתיות של הבינה המלאכותית. שיתוף הפעולה הפוטנציאלי מקבל חיזוק ממנכ"ל OpenAI סם אלטמן שרק בשבוע שעבר אמר כי "בעתיד, העלות של הבינה המלאכותית תסתכם בעלות האנרגיה הדרושה לתפעל את מערכותיה".
מכאן, שכדי להתפתח ולהוביל בבינה המלאכותית, ישראל תצטרך בכל מקרה למצוא פתרונות אנרגטיים, שיתכן ונמצאים במפרץ. מעבר לכך, מדינת ישראל צריכה להבין את המשמעות האסטרטגית של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, לייצר ממשקים בין התעשייה לממשלה ולהשתמש ביתרון היחסי שלה כאמצעי מדיני, שיסייע לה לצבירת עוצמה ובניית יחסים עם מדינות אחרות, במיוחד במזרח התיכון. היעדרות מכינוסים וכנסים בינלאומיים בהם הבינה המלאכותית פוגשת את המדיניות והאסטרטגיה כמו זה שהתקיים בערב הסעודית, עלולה להשאיר את ישראל מאחור.
ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: אירועי הימים האחרונים מבליטים את הנשיא טראמפ כמי שמוכן לאתגר את הנחות היסוד של מדיניות החוץ האמריקאית – כולל את הנחת היסוד שישראל היא השותפה האסטרטגית המרכזית של ארה"ב בזירה. במסגרת זאת, רבות דובר בנכונותו של טראמפ לאתגר מרכיב יסוד של היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב – שימור היתרון הצבאי האיכותי היחסי של ישראל (QME).
במבט ראשון לא נראה כי העסקאות הצבאיות עליהן חתם טראמפ מעניקות למדינות המפרץ יכולות צבאיות שיש בהן בבחינת פגיעה ביתרון הטכנולוגי הישראלי. אולם, כאשר בוחנים את שאלת היתרון האיכותי בהסתכלות רחבה יותר – הרי עסקאות שיתוף הפעולה בתחום טכנולוגית מתקדמות פורצות הדרך של טראמפ עם סעודיה, ואף ביתר שאת מול קטר, משליכות בטווח הארוך גם על היתרון הביטחוני הישראלי. יוזכר בהקשר זה – החוזה על סך מיליארד הדולר שחתמה חברת רית'און עם שותף קטרי לפיתוח טכנולוגיות קוונטים, וכמובן הסרת מגבלות ובניית מסגרות פרקטיות לשיתוף פעולה בתחום הבינה המלאכותית. זאת ועוד, ברמה המדינית חתימת הסכם אספקת נשק התקפי רחב היקף עם קטר – מארחת ההנהגה המדינית של חמאס, מדינה שמוגדרת לכל הפחות כיריבה של ישראל במרחב האזורי – בתזמון זה מכשירה למעשה את קטר כשחקן מדינתי ומבססת את מעמדה הבינלאומי.
ד"ר עזיז אלע'שיאן, עמית מחקר בכיר במכון מיתווים: לדעתי, ההימנעות מהתייחסות לישראל לא הייתה מפתיעה. לצערי, נתניהו הפך את ההתקשרות עם ישראל לרעילה מדי, ולכן טראמפ ידע שזה יהיה מוגזם לבקש ממדינות ערביות אחרות – ובמיוחד מסעודיה – לשתף פעולה.
אפילו בפורום ההשקעות הסעודי-אמריקאי, שבו נאם, טראמפ אמנם הזכיר את הסכמי אברהם, אבל לא דיבר כלל על נורמליזציה סעודית–ישראלית. בעיניי, זו הייתה דרך למסגר את הסכמים אלה כמורשת שלו, לא כשינוי אזורי אמיתי.
הנקודה שהכי בלטה לי הייתה אובדן הסוכנות הישראלית באזור. נתניהו גרם לכך שישראל תיתפס כעוד משתנה בעסקה אמריקאית–סעודית, ולא כשחקנית עצמאית.
העובדה שטראמפ בחר להימנע מישראל, הדגישה בעיניי שהמיקוד האסטרטגי עבר לשחקנים כמו סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות – שיש להן כוח קנייה והשפעה אזורית רבה בהרבה. ובמקביל, הסוכנות של ישראל הפכה לשולית יותר ויותר בשיח הסעודי-אמריקאי ובזה המפרצי-אמריקאי.
צפו בראיון מיוחד עם ד"ר אלע'שיאן:
