פוטין עוזר לאירופה להבין: מול בריון, צריך מקל חזק ועצמאי

כל הפרסומים / ישראל ואירופה

"זוהי שעתה של אירופה", אמר שר החוץ של לוקסמבורג ביוני 1992 כשפרצה מלחמת האזרחים ביוגוסלביה המתפרקת. להכרזה הזו לא היה כיסוי. כאשר המאמצים הדיפלומטיים האירופים נכשלו, היה זה כוח הפצצות מטוסי ארה"ב שהפסיק את רצח העם בבוסניה-הרצגובינה, שלוש שנים לאחר מכן.

כשהדיפלומטיה לא עובדת מול בריון, צריך מקל חזק. מאז שנות התשעים חברות האיחוד האירופי לא ממש חיזקו את צבאותיהן ולא פעלו לתרגם את יתרון הגודל הכלכלי שלהן לזירה הצבאית. הן לא בנו צבא אירופי משותף והמשיכו לחיות בשלווה ובנחת באזור "השלום הנצחי" שיצרו. בשנים האחרונות, כשנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הבריון השכונתי, נשך ונגס בשכנותיו (צ'צניה, גיאורגיה, אוקראינה) ושלח את חייליו להתאמן בסוריה ובלוב, האיחוד האירופי כעס ובעיקר נבח. הוא לא ממש נשך. כיבוש חצי האי קרים ב-2014 בא אחרי חתימת אוקראינה על הסכם סחר עם האיחוד האירופי, שפוטין התנגד לו.

האם כעת, לנוכח הפלישה הרוסית, זוהי "שעתה של אירופה"? האיחוד האירופי עומד על כיבוד ריבונותה של אוקראינה כמדינה עצמאית, על זכותה להחליט על דרכה בעולם, על מדיניות החוץ שלה ועל חברותה בארגונים בינלאומיים, כולל בנאט"ו ואולי אף מתישהו באיחוד האירופי. יחד עם זאת, לאיחוד האירופי עדיין אין כוח צבאי שיוכל להפעיל. הכוח הצבאי המשותף נמצא בנאט"ו, תחת הובלת ארה"ב.

והנה, לראשונה מאז התמוטטה בריה"מ וסוף המלחמה הקרה הגיע, מנהיגים אירופאים רבים, ובהם קאנצלר גרמניה אולף שולץ, מסכימים כי יש להגדיל את הוצאות הביטחון, שהסדר העולמי השתנה, וכי עידן המלחמות האימפריאליסטיות של סוף המאה ה-19 חזר והופיע ביבשת. לאחר שנים בהן גררה אנגלה מרקל רגליים, שולץ הודיע השבוע על הגדלת תקציב הביטחון של גרמניה ל-2% מהתמ"ג. ההוצאות ישמשו להגדלת כוח האדם ולרכש צבאי מתקדם (זו בוודאי שעתה של התעשייה הביטחונית, כולל הישראלית). שולץ גם נשמע לכאורה מיישר קו עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, השואף שלבריסל תהיה אוטונומיה אסטרטגית. כלומר, יכולת פעולה עצמאית בנפרד מנאט"ו.

שעתה של אירופה לא תבוא בשנים הקרובות מהצד הצבאי. כרגע, כאמור, היא ממשיכה לחסות תחת המטריה הצבאית האמריקאית בנאט"ו. אוטונומיה אסטרטגית זהו יעד, שגם אם תושג לגביו הסכמה לגביו בקרב 27 חברות האיחוד, יקח שנים לממשו. אך אם פוטין ידחף את חברות האיחוד לקבל לגביו הסכמה, זו תתווסף לשינוי הסדר העולמי המתרחש בימים האחרונים. האיחוד האירופי, שנראה צולע בעשור וחצי האחרון ממשבר למשבר, שמדיניות החוץ שלו הייתה רחוקה מאחדות, מתגבש לנגד עינינו כגוף משמעותי, המסוגל לקבל החלטות מדיניות הפוגעות גם בחברותיו.

שרי החוץ וראשי המדינות החברות באיחוד האירופי גיבשו מערך סנקציות שהולך ומחמיר ככל שהמלחמה באוקראינה מעמיקה. עם זאת, סנקציות פיננסיות הן חרב פיפיות. הן יפגעו ברוסיה, אך יפגעו גם במדינות חברות באיחוד האירופי עצמו. הוצאת בנקים רוסיים ממערכת הסליקה הבינלאומית SWIFT, למשל, משמעה שלצד האירופי יהיה קושי לשלם על גז ודלק רוסי. מחירי האנרגיה, הגבוהים כבר עכשיו באירופה, יאמירו, והממשלות (זו בגרמניה לפחות) כבר הודיעה כי תסבסד את מחירי חשבונות החשמל והגז למעוטי יכולת.

מאז התפרקות בריה"מ, חיינו בעולם בו הסיסמה המנצחת הייתה זו שטבע ביל קלינטון במערכת הבחירות שלו מול ג'ורג' בוש האב: "זו הכלכלה, טיפש". זו סיסמה המתאימה בעיקר למקומות בעולם שעברו לחיות בשלום, כמו האיחוד האירופי. נראה שגם סין קיבלה אותה לתקופת מה, כשנתנה לכלכלה שלה להפוך לכלכלת שוק חופשי (תחת עינו הפקוחה של הממשל). ישראל, לעומת זאת, אינה חיה ולא יכולה לחיות רק לפי סיסמה זו, אך גם בישראל ברור לכל שללא כלכלה חזקה וצומחת – יהיה קושי רב להחזיק צבא חזק ומתקדם. כעת, גם מנהיגים באירופה מבינים שכלכלה חזקה אינה מספיקה. צריך גם צבא.

מאז סוף המלחמה הקרה התגבר באופן משמעותי הסחר הבינלאומי בסחורות ושירותים, והשקעות זרות המפוזרות ברחבי הגלובוס. תלות הגומלין בין מדינות גברה באופן משמעותי. לפי חוקרים מסוימים ליחסים בינלאומיים, ככל שתלות הגומלין הזו גדלה (באופן הדדי), כך הסבירות שהצדדים יצאו למלחמה קטנה. רוסיה אינה תלויה כלכלית באוקראינה, להיפך. פוטין ציפה להשתלט עליה כפי שעשה לבלארוס. אך פוטין לא העריך נכונה את האיחוד האירופי, שבחברותיו הוא כן תלוי כלכלית, להשתמש בתלות גומלין זו כנגדו. חלק מאוד משמעותי מייצוא הסחורות של רוסיה מתבסס על מדינות האיחוד האירופי, הרוכשות ממנה מקורות אנרגיה, וגרמניה בראשן.

פוטין הימר שמדינות האיחוד האירופי התלויות בגז ובנפט הרוסי ישבו וישתקו בעודו "בולע" את הפרוסה האוקראינית, כפי שעשו (באופן יחסי) לגבי חצי האי קרים. הוא טעה וחרב הפיפיות הזו מתהפכת כעת לרעתו. גם צבא רוסיה צועד על קיבתו ועל היכולת הכלכלית לחדש את התחמושת והציוד שלו, וכדי שפוטין יוכל להחזיק צבא משמעותי – הוא צריך כלכלה מניבה. האיחוד האירופי מצדו לא שולח את חייליו, אך מוכן לשלם מחיר כלכלי לטובת אוקראינה. הוא מתאם את הסנקציות הכלכליות והפיננסיות על רוסיה עם ארה"ב, מוביל אותן ולא נגרר אחרי וושינגטון. פוטין, שבמשך יותר מעשור פעל לפלג את המערב, לסכסך בין ארה"ב לאיחוד האירופי, לתקוע טריז בתוך האיחוד ולחרחר ריב בין חברות נאט"ו, הפך לגורם המאחד.

אז כיצד זו "שעתה של אירופה"? אל מול נסיגת הדמוקרטיה בעולם בשני העשורים האחרונים, לאיחוד האירופי עדיין יש תפקיד אזורי שיכול להיות משמעותי. באמצע שנות השבעים והשמונים הוא עזר ליוון, ספרד ופורטוגל לייצב את הדמוקרטיות השבריריות שלהן, כיוון שהתנה את הצטרפותן אליו בהתייצבות זו. הוא סייע כך גם למדינות מרכז ומזרח אירופה בהמשך הדרך. עמידתו לצד אוקראינה היא עמידה לצד חופש הבחירה של מדינה לבחור צד ולבחור במודל הדמוקרטי-ליברלי. הפלישה לאוקראינה דורכת ברגל גסה על העקרונות שהאיחוד מוקיר ומנסה להפיץ: שלום, דמוקרטיה וכיבוד שלטון החוק, כולל המשפט הבינלאומי.

כאן נכנסת לתמונה התיאוריה היחידה ביחסים הבינלאומיים שמצליחה לעמוד במבחן המציאות שוב ושוב: תיאורית השלום הדמוקרטי. עיקרה הוא שדמוקרטיות לא נלחמות זו בזו. במשתמע, ככל שיותר ויותר מדינות יהיו דמוקרטיות (בייחוד אם הן סמוכות זו לזו), המלחמות בעולם יפחתו. אולם חוקרים גם מצאו כי השלב הכי לא יציב – פנימית וחיצונית – הוא שלב המעבר לדמוקרטיה. זה השלב בו נמצאת אוקראינה בשנים האחרונות. הסיוע מטעם האיחוד לאוקראינה הוא סיוע להפצת הדמוקרטיה למדינה שרוצה ובחרה בכך. זאת, להבדיל ממדינות באזורנו שלא מעוניינות בהתערבות אירופית שכזו. ואכן, בעקבות "האביב הערבי", האג'נדה הדמוקרטית של האיחוד באזורנו ירדה ואג'נדת היציבות והממשל הטוב עלתה. כעת, זוהי שעה לפעולה מולטילטרלית מתואמת בין הדמוקרטיות שוחרות השלום בעולם.