א. מבוא
ב-20 בספטמבר 2021 קמה בלבנון ממשלה חדשה בראשות המיליארדר נג'יב מיקאתי בתום שלושה-עשר חודשים של משא ומתן פוליטי מתיש. באופן סמלי המשקף את גלישתה של המדינה במדרון, הצבעת האמון בממשלה הופרעה בשל הפסקת חשמל בבניין הפרלמנט.
משימתה המרכזית של הממשלה היא לנסות להתחיל ולבלום את תהליך קריסתה של המדינה, שהולך וצובר תאוצה. מאז ההפגנות הרחבות בלבנון באוקטובר 2019, אותן הציתה מצוקה הכלכלית, ניכר כי הנתונים המקרו כלכליים היבשים, הופכים לתופעות מוחשיות המשקפות את התפרקות תשתיות ומוסדות המדינה הלבנונית, שהובילה לצניחה דרמטית באיכות החיים של האזרחים.
המאמר עוסק בתיאור תהליך ההתפוררות של לבנון; מבקש להסביר את סיבות העומק ההיסטוריות והמבניות לשפל אליו הגיעה המדינה; ומעריך לאורן כי קלושים סיכוייה של הממשלה החדשה בביירות לחלץ את המדינה מהבור. על בסיס זה מנותחות השלכות התהליכים בלבנון על ישראל, מנקודת מבט ביטחונית-אסטרטגית, ומובאות המלצות להתנהלות ישראלית אל מול האתגרים שמייצר הכאוס בלבנון.
ב. המשבר במספרים: שנתיים של הידרדרות מואצת
בין 2019 ל-2021 הלירה הלבנונית איבדה 90 אחוזים מערכה, התמ"ג לנפש ירד ב-40 אחוזים, והחוב החיצוני של לבנון, מהגדולים בעולם, המשיך לתפוח והגיע למעל 170 אחוזים מהתמ"ג. המדינה נמצאת בחדלות פירעון והמערכת הבנקאית שקועה במשבר נזילות ועלולה לקרוס בגינו. על רקע זה ממדי העוני מתרחבים במהירות כאשר 75 אחוזים מהאוכלוסייה נמצאים מתחת לקו העוני.
כתוצאה מחובות עתק (הפסד של 1.6 מיליארד דולר בשנה) של חברת החשמל והתפרקות רשת החשמל בלבנון, רוב תושביה לא נהנים מיותר מארבע שעות חשמל ביממה. פיצוץ גנרטורים, שמחיריהם מאמירים, כתוצאה מעומס יתר הוא מחזה שכיח; והפסקות החשמל, לעיתים ברמה הארצית, מחשיכות ערים שלמות, כולל את הבירה ביירות.
משבר החשמל מחריף כתוצאה ממחסור חמור בדלקים, והתורים הבלתי נגמרים בתחנות הדלק, הופכים לא פעם לעימותים אלימים עד כדי שימוש בנשק חם. דו"ח של האו"ם מעריך כי בשל מחסור באספקת דלק למשאבות ובכלור לטיהור מים, 71 אחוזים מהלבנונים נמצאים בסיכון לאבד גישה למים זורמים ראויים לשתיה בחודשים הקרובים.
קיצוץ בסובסידיות והאמרת מחירים הובילו למחסור במוצרי יסוד. בלבנון, קשה להשיג תרופות בסיסיות (משככי כאבים, אנטיביוטיקה, טיפול בלחץ דם ומחלות כרוניות), מזון לתינוקות, חיתולים ועוד. אזרחים רבים צמצמו את צריכת הבשר הטרי (ממנו נהנים כיום רק 15 אחוזים מהאוכלוסייה), מדלגים על ארוחות וישנם כאלו שהגיעו עד פת לחם וחרפת רעב. על פי דו"ח של יוניס"ף – 77 אחוזים מבתי האב בלבנון מתקשים לרכוש מספיק מזון ומספר האזרחים שידם אינה משגת דיור הולם הוכפל (מ-7 אחוזים ל-18 אחוזים).
מציאות קשה זאת מוציאה את האזרחים למחאות תכופות ולעיתים אלימות ברחובות הערים, המחייבות לא פעם התערבות של הצבא להשבת השקט. בנסיבות אלה, רבים מבקשים לעזוב את המדינה, במיוחד בעלי מקצועות חופשיים דוגמת רופאים (ארגון הבריאות העולמי מדווח כי 40 אחוזים מרופאי לבנון נטשו אותה). המשבר אינו פוסח על צבא לבנון, שמפקדו מזהיר כי הוא עלול להתמוטט ללא תמיכה כלכלית. הצבא מתקשה לשלם לחיילים, שמשכורתם קוצצה ל-80-90 דולר במקום 850 דולר ששולמו להם בשגרה טרום המשבר האחרון.
ואם לא די בכל אלו את המדינה המוכה טילטל באוגוסט 2020 פיצוץ אדיר בנמל ביירות. ממדי הנזק והזעזוע שחולל היו חסרי תקדים. מעל 170 בני אדם נהרגו, כ- 6000 נפצעו, 300,000 נותרו ללא קורת גג, ועלות שיקום הנמל ומעגל ההרס מוערכת במיליארדי דולרים. הפיצוץ, לא ריסק רק את עיר הבירה אלא גם את מה שנותר מכלכלת לבנון, הצית גל הפגנות, שאופיין ברמת אלימות גבוהה יותר לעומת מחאת ההמונים באוקטובר 2019, והוביל להתפטרות הממשלה.
ג. מדינה במלכוד פוליטי-עדתי
השילוב בין משבר כלכלי, עדתי ופוליטי – אותו הגדיר הבנק העולמי כאחד משלושת החמורים בעולם – עומד בבסיס תהליכי התפוררות המדינה. באוקטובר 2019 פרצו בלבנון הפגנות ענק ספונטניות, אותן הציתו זעם מצטבר ותחושת מיאוס מהפוליטיקאים המושחתים, מכלל העדות. מאז, האזרחים דורשים, ללא הצלחה, לשים קץ לסדר הפוליטי העדתי בלבנון, אותו הם מזהים, בצדק, כסיבת העומק שהובילה את המדינה לפשיטת רגל כלכלית, שיתוק וחוסר תפקוד.
לבנון כמדינה רב-עדתית הוקמה על ידי צרפת. בספטמבר 1920 הצרפתים כבשו את הר הלבנון, שהיה אזור מנהלי עצמאי (מותצרפיה), משגשג והומוגני יחסית (נוצרים) באימפריה העות'מאנית. אליו סופחו ביירות, מרחב טריפולי, בקעת הלבנון, רשאיה, חצבאיה, הדרום השיעי ואזורים נוספים.
העדתיות כשיטה פוליטית עוגנה באמנה הלאומית של לבנון, שאומצה ב-1943, ועודכנה ב-1989 בהסכם טאא'ף, ששם קץ למלחמת האזרחים הארוכה במדינה. הסכם טאא'ף דווקא קבע כי "ביטול העדתיות הפוליטית" הוא "יעד לאומי" שיש לשאוף אליו, אולם בפועל יצר את התנאים שאפשרו לגורמי הכוח הפוליטיים להעמיק את הגנטיקה העדתית של לבנון, ולהמשיך ולצבור באמצעותה כוח והשפעה.
האמנה הלאומית והסכמי טאא'ף, חילקו על פי מפתח עדתי את התפקידים הבכירים בממשל הלבנוני (נשיא, ראש ממשלה, יו"ר פרלמנט ומשרות רמות נוספות) וכן את הרכב הפרלמנט, שווה בשווה בין מוסלמים לנוצרים, ותוך מתן מכסת ייצוג קבועה ל-18 העדות בלבנון. על רקע טענות על תת ייצוג ומחלוקות ארוכות שנים בין העדות, חוק הבחירות במדינה עודכן ביוני 2017. החוק חילק מחדש את מחוזות הבחירה בלבנון בצורה יחסית ושינה את שיטת ההצבעה, אולם בפועל העמיק עוד יותר את העדתיות בפוליטיקה הלבנונית.
ברמה הפוליטית, השיטה העדתית נועדה לווסת, במידה מסוימת, את תוצאות הבחירות כדי להפחית חיכוך בין העדות, אולם בפועל היא יצרה, ביתר שאת בעשור האחרון, מערכת לא יציבה של מאבקים בין ותוך עדתיים, אתגר משילות חמור וקושי לטפל, ברמה הלאומית, בבעיות מערכתיות, תשתיתיות וכלכליות.
השנים האחרונות רוויות בדוגמאות מובהקות לשיתוק המערכת הפוליטית ומוסדות המדינה, בצל השיטה העדתית:
* נשיא לבנון, מישל עון, נבחר ב-2016 רק בתום משבר פוליטי בן כשנתיים וחצי, במהלכו תפקדה המדינה ללא נשיא מכהן, לאחר שכ-45 ניסיונות למנותו בפרלמנט, כשלו.
* המחלוקת על חוק הבחירות מנעה את קיומן ב-2013 ולבנון למעשה "דילגה" על בחירות בין 2009 ל-2018.
* מאז הבחירות האחרונות במאי 2018 ועד להקמת ממשלת מיקאתי, כיהנו בלבנון שתי ממשלות במשרה מלאה במשך ששה-עשר חודשים בלבד. ביתר הזמן, כשנתיים, הן פעלו כממשלות מעבר משותקות (לאחר שראשיהן הגישו התפטרות) בצל מגעים פוליטיים אינסופיים להרכבת ממשלה חדשה.
ברמת החברתית-כלכלית, השיטה העדתית, חלחלה לכל תחומי החיים, יצרה אליטות מסואבות, שחילקו ביניהן את הכוח וההשפעה, והעמיקה את חוסר השוויון. השחיתות והנפוטיזם פשו, כאשר משרות ציבוריות, פרויקטים ומשאבים לאומיים, ניתנו על בסיס קרבה לגורמי הכוח בעדות השונות. מכון קרנגי חישב ומצא באחרונה, על בסיס נתוני מס בלבנון, כי האחוזון העליון במדינה גרף כרבע מההכנסה הלאומית.
בעבר נחשבה השיטה העדתית טאבו מחשש שהמדינה תשוב ותידרדר לאלימות ולמלחמת אזרחים. כיום, רבים מהצעירים שיוצאים להפגין ברחובות לבנון, לא חוו את אימי מלחמת האזרחים הארוכה, וחשים פחות מחויבים להסכם טאא'ף, שהובילו לסיומה.
הפגנות הענק נגד ה"שיטה", ששיאן באוקטובר 2019 ולאחר מכן בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות, מהוות אפוא צומת משמעותי בהיסטוריה של מדינת לבנון. מעבר לזעם האצור שפרץ על רקע המיאוס מהשחיתות, מהפערים המעמיקים, מחוסר השוויון ומכשלי המשילות, נראה כי ההפגנות משקפות שלושה תהליכי עומק: דחיית השיטה והכלכלה העדתיות נוכח ההבנה כי הן לא מסוגלות לספק יותר את צורכי האזרחים; מאבק בינדורי – בין דור מלחמת האזרחים והדור שלא ידע אותה ומשבר חברתי בין-מעמדי בדמות יציאת אזרחים מן השורה נגד מה שהם מזהים כאליטות מושחתות, שהתעשרו על חשבונם תוך ניצול המערכת השלטונית-חברתית, המבוססת על קשרי פטרון-קליינט עדתיים.
ולמרות כל אלו, שינוי פוליטי בלבנון אינו נראה באופק בשל נחישות האליטות העדתיות שלא לוותר על חלוקת השלטון ביניהן; ומציאות דמוגרפית והיסטורית מורכבת המקשה על הקמת מערך שלטוני חלופי, על עדתי, שיפתור את בעיותיה הכלכליות והתשתיתיות העצומות של לבנון.
מאמציה של הזירה הבינלאומית, ובמיוחד של צרפת בהובלת הנשיא מקרון, להניע רפורמות בשיטת הממשל כבסיס לפתרון המשבר בלבנון, כשלו. על רקע זה בוחן האיחוד האירופי בדחיפת צרפת, סנקציות נגד מנהיגים פוליטיים המכשילים ביצוע רפורמות במדינה משיקולים עדתיים. בכך, האיחוד האירופי הולך בעקבות ארה"ב, שהטילה סנקציות נגד הפוליטיקאי הנוצרי הבכיר, ג'בראן באסיל, באשמת שחיתות ופגיעה בממשל תקין בלבנון.
ד. ממשלה חדשה, שיטה ישנה, סיכויי הצלחה נמוכים
ב-20 בספטמבר אישר הפרלמנט הלבנוני ממשלה חדשה בראשות נג'יב מיקאתי, מעשירי לבנון (הונו נאמד ב-2.9 מיליארד דולר), ששימש פעמיים כראש ממשלה בעבר. בממשלה מכהנים עשרים וארבעה שרים (שניים-עשר מוסלמים ושניים-עשר נוצרים).
מאז 2008 החזיק מחנה חזבאללה-אמל ומפלגתו של הנשיא עון, הזרם הלאומי החופשי, בשליש משרי הממשלה באופן שהעניק לו זכות וטו על החלטות מהותיות. על רקע זה הבטיח הנשיא עון למיקאתי כי לא יהיה לאף גוש בממשלה שליש חוסם עד הבחירות הבאות. זו נראית הבטחה די קלושה, שממילא תחומה בזמן, כשלמחנה, תשעה שרים בממשלה. סיכוייה של הממשלה החדשה לתפקד ביעילות ולהתחיל לחלץ את לבנון מהמשבר החמור בתולדותיה, נראים די קלושים, ממגוון סיבות.
מימד הזמן – הממשלה כללה בקווי היסוד שלה את קיום הבחירות הבאות במועדן – מאי 2022 (כשעל הפרק אפשרות להקדמתן למרץ). גם אם הממשלה עשויה להמשיך בתפקידה זמן רב אחרי הבחירות (ממשלת חרירי קמה תשעה חודשים לאחר בחירות 2018), כנפיה יהיו מקוצצות כממשלת מעבר, והיא תפעל תחת איום מתמיד של שליש חוסם.
אמון הציבור – למרות שהפוליטיקאים מנסים להציג את הממשלה כממשלת טכנוקרטים מקצועית, ברור לכולם בלבנון כי מדובר בממשלה נוספת המייצגת את האינטרסים הצרים של האליטות העדתיות המושחתות. רק סימלי שמיקאתי, שעשה את הונו תוך ניצול השיטה העדתית, הוא שעומד בראשה. הממשלה החדשה אינה מייצגת, אפוא, שינוי בשיטת השלטון, כפי שדורשים חלק מאזרחי לבנון, ולכן אף אחד לא תולה תקוות שהיא זו שתביא לתמורה מוחשית באיכות החיים המדרדרת של אזרחי לבנון.
גיוס "חבילת חילוץ" – מיקאתי הצהיר כי משימתה הדחופה ביותר של ממשלתו תהיה קבלת סיוע בינלאומי. על הפרק בשנים האחרונות הלוואות ממדינות תורמות ומקרן המטבע הבינלאומית בהיקף של כעשרים מיליארד דולר. עם זאת, הזירה הבינלאומית דורשת מלבנון לבצע רפורמות עמוקות כתנאי למתן ההלוואות. הרפורמות הללו כרוכות בהחלשת האחיזה של האליטות במשאבי המדינה ובשלטון, שהיא אינטרס קיומי מבחינתן.
יכולת פעולה – הכוחות המרכיבים את הממשלה מתחרים ביניהם על השפעה ולא מסכימים על סדר היום, כשחזבאללה, למשל, מתנגד לחבילת הסיוע של קרן המטבע. במקביל, כל גורמי הכוח, לא רק חזבאללה, עסוקים בבריחה מאחריות לפיצוץ בנמל ביירות, ופועלים לנטרל את השופט החוקר בפרשה, שסמכויותיו הושעו והוא נתון לאיומים.
ה. התפוררות לבנון: השלכות אפשריות על ישראל
בראיה ישראלית להתפוררות המדינה הלבנונית השלכות אסטרטגיות אפשריות, בעיקר שליליות. סופו של עידן חוסר היציבות אליו נכנסה לבנון, שמוסדותיה ותשתיותיה מרוסקים, אינו נראה באופק ומייצר עבור ישראל שורת אתגרים. זאת, על רקע השילוב שבין האיום הקונבנציונלי הנשקף מלבנון – החמור והמסוכן ביותר בפניו ניצבת ישראל – לבין מדינה מפוצלת ושסועה ברמה הפנימית, המצטרפת לסוריה כמדינה נחשלת על גבולנו הצפוני.
הרתעה ופוטנציאל הסלמה
לחץ מבית ורסנים על חזבאללה – מבחינה ביטחונית ניתן לדבר גם על הזדמנות לצד שורה ארוכה של סיכונים. חזבאללה נאלץ להתמקד באתגרים הפנימיים בלבנון ונתון ללחצים גוברים מבית. אלה צפויים להטיל רסנים על יכולתו לאתגר את ישראל על הגבול במסגרת משוואות שונות, ולדכא את תאבונו להתערב בעיתות הסלמה או חיכוך בין ישראל לחמאס ולאיראן, ובוודאי להיכנס לעימות כולל עם ישראל.
קונקרטית, רבים בלבנון מזהים את הארגון כגורם מרכזי בהנהגה העדתית הנאחזת בשלטון ומסרבת לוותר על פריבילגיות חרף התפוררות המדינה; כמי שיכולותיו הצבאיות מחוץ לשליטת המדינה מונעות סיוע בינלאומי הנחוץ כמו אוויר לנשימה; כאשם במידה רבה במחדל שהוביל לפיצוץ בנמל ביירות; כארגון מושחת המעורב בהברחות דלק על חשבון האזרחים; וכמי שעלול לגרור את המדינה כולה למלחמה ולחורבן בשל אינטרסים איראניים זרים.
אבל… הנפיצות הצבאית גוברת – מבחינת חזבאללה קיים קשר הדוק בין הלחץ מבית לבין התנהלותו מול ישראל. נראה כי הארגון חושש ממעגל הקסמים הבא: ישראל מנצלת את מצבו בלבנון כדי לפגוע במעמדו וביכולותיו הצבאיות. הפגיעה הזו נתפסת בזירה הלבנונית כחולשה המזמינה בתורה הגברה של הלחצים מבית, וחוזר חלילה. על בסיס הגיון זה, חזבאללה תפס את תקיפת מטוסי חיל האוויר (בתגובה לירי רקטות שביצעו ארגונים פלסטיניים) כניסיון לנצל את מצוקתו הפנימית. הארגון הגיב בנחישות, באמצעות שיגור מטח רקטות חריג לעבר ישראל בבוקר ה-6 באוגוסט, במטרה למנוע מדרון חלקלק ולחזור ל'סטטוס קוו אנטה' – כפי שהסבירו בבהירות מזכ"ל חזבאללה חסן נצראללה בנאום, ו"שופרות" הארגון.
מעבר לאפשרות שחזבאללה וישראל יישאבו לעימות בו הן אינן רוצות בגין טעויות בתפיסה ובהבנת כוונות היריב, הסלמה יכולה להיגרם גם בנסיבות אחרות. למשל, בתרחיש בו חזבאללה יידחק אל הקיר בתוך לבנון ויבקש להגביר את המתיחות מול ישראל, כדרך להסיט את הדיון החוצה ולהדוף את הביקורת הפנימית נגדו, תוך מתן הצדקה ל"נשק ההתנגדות".
אתגרים לשימור ההרתעה הישראלית – ככל שמדינת לבנון הולכת ומתפוררת יגבר הקושי לזהות כתובת ריבונית אחת מולה ניתן יהיה לנהל דיאלוג הרתעה. יתרה מכך, ישראל נדרשת לקחת בחשבון כי אפקט ההרתעה שמגלמת פגיעה בתשתיות מדינתיות לבנוניות, מצויה במגמת שחיקה. בנוסף, נוכח מצבה של לבנון צפוי סף הסובלנות הבינלאומית לפגיעה בתשתיות לרדת משמעותית, ברמה הדורשת מישראל לבחון מחדש את תקפותו של רעיון הרס לבנון במסגרת מלחמה עתידית.
גבול פחות יציב – ישראל נדרשת להיערך לתופעות של פליטות והגירה, ולהברחות ופעילות עוינת ופלילית בחסותן; וכן לאפשרות שהארגונים הפלסטינים בלבנון ינצלו חוסר משילות בשטח כדי להגביר פיגועים נגד ישראל, בדגש על ירי רקטות.
התעצמות חזבאללה והשפעת איראן
התחזקות אחיזת חזבאללה בלבנון בטווח הבינוני – חזבאללה הוא הגוף המאורגן ביותר בלבנון והיחיד שנהנה מעורף של מעצמה אזורית – איראן – המעניקה לו גיבוי צבאי וכלכלי. חזבאללה, ממילא מפעיל רשת רחבה של שירותים (דעוה) עבור האוכלוסייה השיעית בדרום, שפועלת מאז ומתמיד במקביל למוסדות המדינה, במיוחד כאשר הם אינם מתפקדים (בתחילת משבר הקורונה, למשל, בלט מערך הרפואה האלטרנטיבי שהפעיל חזבאללה). תנאים של הידרדרות כלכלית ותלות גוברת בסיוע צדקה מספקים אפוא לחזבאללה ורשת הסיוע שלו הזדמנות להגביר את השפעתם בקרב האוכלוסייה.
השפעה איראנית גוברת בלבנון – איראן כבר הוכיחה בעבר כי היא יודעת לנצל עיתות משבר בלבנון, כדי להרחיב את השפעתה במדינה. כך למשל, לאחר מלחמת לבנון השנייה היא שיגרה סיוע הומניטארי מהיר לכפרי דרום לבנון (שקי אורז, שיקום ותיקון תשתיות), ועל רקע המשבר הנוכחי החלה לשלוח מיכליות נפט לחזבאללה, דרך סוריה. סביר כי איראן תקדים את המערכת הבינלאומית בתחום הסיוע, כשהאחרונה מהססת להירתם לשיקום המדינה כל עוד זו אינה נוקטת רפורמות מערכתיות ויסודיות.
המשך/האצת התחמשות חזבאללה – נוכחות והשפעה איראנית גוברת לצד היחלשות מנגנוני הפיקוח והשליטה של מדינת לבנון מייצרות סביבה אופטימלית ומספקות חופש פעולה לחזבאללה להמשיך בבניין הכוח שלו בתמיכת איראן. לפיכך יימשכו ויתכן שאף יואצו הפרויקטים הצבאיים של הארגון, תוך התמקדות בייצור טילים בעלי יכולת פגיעה מדויקת בישראל, יכולות הגנה אווירית משופרות ועוד.
היבטים מדיניים ובינלאומיים
סיוע בינלאומי גובר לצבא לבנון – חששה של המערכת הבינלאומית "לאבד את לבנון", צפוי לחזקה באמונתה בצורך לסייע לצבא לבנון. הצבא הלבנוני נתפס כמוסד היחיד המייצג מבנה מדינתי על-עדתי, והיחיד שיכול להוות אלטרנטיבה עתידית לחזבאללה.
המשא ומתן הישראלי-לבנוני על הגבול הימי – מצבה המחמיר של לבנון מגביר את הצורך שלה בפתרון המחלוקת עם ישראל, באופן שיאפשר לחברות הבינלאומיות להתחיל ולמצות את מאגרי הגז של המדינה ולהזרים לה הכנסות הדרושות עבורה כמו אוויר לנשימה. מבחינת ישראל מדובר בהזדמנות לקדם הסדר מוסכם בגבול הימי. עם זאת, תת-תפקוד שלטוני צפוי להקשות על לבנון לקבל את ההחלטות הנדרשות כדי לקדם את המשא ומתן לקראת פשרה עם ישראל.
מעורבות חיצונית גוברת בלבנון – המשבר המחריף צפוי להעמיק את התערבות השחקנים האזוריים והבינלאומיים, בהקשרי סיוע והסדרים כלכליים ופוליטיים פנימיים.
ו. סיכום והמלצות למדיניות
על רקע תהליכי ההתפרקות בלבנון ומעורבות כוחות חיצוניים במשבר, נדמה כי ארץ הארזים הופכת לזירה נוספת של מאבק בין המחנה המתון לבין הציר הרדיקלי במזרח התיכון. בזמן שדימוי יציאת ארה"ב מהאזור רק הולך ומתחזק, בין היתר לאחר הנסיגה מאפגניסטן, לישראל אינטרס ברור שלבנון לא תיפול לתוך מעגל ההשפעה של איראן, שחזבאללה לא יתחזק בצל המשבר הפנימי עד כדי השתלטות על המדינה, ושתהליכי ההתעצמות של הארגון, ובמיוחד הצטיידותו ביכולות מדויקות, לא יואצו ואף ייבלמו.
בשלהי 2019 על רקע הפגנות הענק בלבנון, זיהו בישראל הזדמנות לייצר זיקה בין חבילות חילוץ בינלאומית עבור הממשלה בביירות לבין דרישה לעצירת בניין הכוח הצבאי של חזבאללה. על רקע זה דרשה ישראל מארה"ב, צרפת ומדינות נוספות להתנות כל סיוע ללבנון בסילוק הטילים המדויקים מהמדינה.
בנסיבות הנוכחיות נראה כי מדיניות זאת אינה משרתת את האינטרסים של ישראל. עיכוב סיוע אזורי ובינלאומי יותיר את המגרש לאיראן באופן שרק יאפשר לה להרחיב את השפעתה ולחזק את חזבאללה. זיהוי חזבאללה כמכשול מובהק לסיוע בינלאומי ללבנון אמנם יגביר את הביקורת הפנימית נגד הארגון, אולם לא סביר שיוביל לעצירת מאמציו להתחמש בטילים מדויקים, ורק יחליש את משילות המדינה ואת מנגנוני הפיקוח שלה על פעילותו.
ישראל צריכה אפוא להימנע מלכרוך את הסיוע ללבנון ממדינות המפרץ ומהזירה הבינלאומית עם סוגיית ההתעצמות של חזבאללה, במיוחד בעיתוי הנוכחי בו מסתמן מאבק בין צרפת וארה"ב לבין איראן סביב ה"השתלטות" על הסיוע. מנגד, נכון לדרוש מהמעצמות לוודא, ככל שניתן, שהסיוע אינו "זולג" לחזבאללה או לגופים בלבנון הפועלים בחסותו. באשר לצבא לבנון – ישראל צריכה להכיר בתפקידו כגורם מייצב בלבנון, אך בה בעת לפעול מול הזירה הבינלאומית כדי לוודא שהיא ממקדת את הסיוע לכוחותיו למשימות בטחון פנים, שהן חיוניות מתמיד, ולא מספקת להם נשק התקפי מתקדם, שעלול ליפול לידיים הלא נכונות, במיוחד על רקע תהליכי ההתפרקות במדינה.
במקביל, ישראל נדרשת להיחלץ לקמפיין מדיני רחב נגד התעצמות חזבאללה בסיוע איראן. במסגרת זאת נדרש לפעול לתעל את הסנקציות הכלכליות הנבחנות על ידי האיחוד האירופי וארה"ב לעבר בכירי חזבאללה ופעילותו המזיקה של הארגון (כולל באזור – בסוריה, עיראק ותימן); ולמקד מאמץ דיפלומטי להאצת מגמת הגדרתו, בכללותו (זרוע מדינית וצבאית), כארגון טרור בקרב חברות האיחוד (צרפת כיעד הבא). כמו כן, נכון להציף גם את נוכחותו הצבאית בדרום המדינה תוך הפרת החלטת מועצת הביטחון 1701, ואת האיום שמציב הארגון על כוחות יוניפי"ל תוך הכשלת משימתם.
בהקשרים האופרטיביים, ישראל תצטרך לתמרן באופן זהיר ומדויק כדי לנצל את הלחצים הפנימיים על חזבאללה לפעולה נגד יכולותיו הצבאיות. זאת, תוך הקפדה יתרה לצמצם את סיכוני ההסלמה מול הארגון על רקע רגישותו הקיצונית לפגיעה במעמדו וביכולותיו.
באשר למו"מ על הגבול הימי – ישראל צריכה להותיר את הדלת פתוחה לחידוש השיחות התקדימיות, שהחלו באוקטובר 2020. זאת, בניסיון להשיב את ממשלת לבנון, שהציבה במהלכן תביעות מופרזות, למשא ומתן על שטח המחלוקת המקורי (860 קמ"ר) עליו התנהל הדיון בין הצדדים בעשור האחרון. לאור הרגישות הרבה בלבנון סביב הסוגיה, מומלץ כי ישראל תנהל את המשא ומתן בפרופיל נמוך, ותמנע מהצהרות על האפשרות להתקדם לעבר נרמול היחסים בין המדינות. בנוסף, לישראל אינטרס לשמר במקביל להתקדמות במשא ומתן, את הערוץ הטרילטראלי (צה"ל, צבא לבנון, יוניפי"ל).
לבסוף, מומלץ לישראל להביע הזדהות עם העם בלבנון והקשיים שעוברים על אזרחיה, ולהמשיך להציע סיוע הומניטארי או העברת סיוע אזורי ובינלאומי דרך הגבול המשותף. גם אם הצעות אלו נדחות על הסף על ידי מנהיגי לבנון, זה מה שמדינה דמוקרטית-ליברלית צריכה לעשות, ובנוסף, הן מספקות לישראל נקודות זכות בקרב חלקים מהעם הלבנוני ובזירה הבינלאומית.
* אל"מ (במיל') אודי אבנטל מלמד תכנון מדיניות באוניברסיטת רייכמן. בין תפקידיו כיהן כקצין המודיעין של ראש הממשלה וכראש היחידה לתכנון אסטרטגי במשרד הביטחון.
