נשים, שלום וביטחון: החלטות והצהרות לחוד ומציאות לחוד

מאמרי דעה ופרשנות / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

באוקטובר מלאו 20 שנה להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, המדגישה את הצורך בשילוב נשים בתהליכי שלום וישוב סכסוכים ואת החשיבות בהטמעת השקפה מגדרית בתהליכים אלו. ישראל הגיבה להחלטה באופן חיובי ו-2005 היתה למדינה הראשונה שנקטה צעדים משפטיים בהתאם לה. היא תיקנה את חוק שוויון זכויות האישה, בהתאם לנוסח שהציגו חברות הכנסת לשעבר יולי תמיר ואתי לבני, ובאופן שמכיר בצורך ובחובת הייצוג ההולם של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בוועדות ציבוריות ובצוותים שמונו על-ידי הממשלה או משרדים ממשלתיים.

ואולם, בישראל כמו בישראל, החלטות לחוד ומציאות לחוד. 20 שנה אחרי החלטת האו"ם ו-15שנה לאחר תיקון החוק, משבר הקורונה מספק לנו הצצה לאופן שבו מיישמים החלטות ועקרונות במדינה. במארס הקים המטה לביטחון לאומי (מל"ל) צוות מומחים מיוחד להתמודדות עם הקורונה. הצוות כלל 31 אנשים, מתוכם רק שתי נשים, בתפקיד עוזרות מחקר. לא ייצוג ולא הולם. גם בקבינט הקורונה ייצוג הנשים אינו מזהיר ובאחד מגלגוליו לא היתה בו אפילו אישה אחת מבין עשרת החברים. שני המקרים נתקלו בתגובות חריפות מצד ארגוני נשים וארגוני חברה אזרחית ובאפריל אף הוגשה עתירה של ארגון לבג"ץ בשל כך. העתירה הוגשה בהובלת עמותת איתך-מעכי, משפטניות למען צדק חברתי, הפועלת בין היתר לקידום ישום החלטה 1325.

התגובה החריפה מצד ארגוני החברה האזרחית אינה מקרית. ב-20 השנים האחרונות פועלים שורה ארוכה של ארגונים כדי לקדם את יישום החלטה 1325 בישראל. בשנים 2014-2012 פעלו עשרות ארגוני נשים כדי לנסח תוכנית פעולה לאומית ליישום ההחלטה. שיתוף הפעולה ביניהם היה נרחב וייחודי, וכלל נציגות ממגזרים שונים ומכל רחבי הקשת הפוליטית. הוא הדגים הלכה למעשה פרקטיקות של שילוב והכללה.

יותר מ-80 מדינות אימצו והטמיעו מאז שנת 2000 תוכניות פעולה לאומיות הקשורות להחלטה 1325. בישראל, לעומת זאת, התקבלה בדצמבר 2014 החלטת ממשלה על הקמת צוות שיגבש תוכנית, אך הדבר לא יצא לפועל. הפער בין דיבורים למעשים הוא עמוק. כשם שהתיקונים לחוק שוויון זכויות האישה יושמו באופן חלקי בלבד, כך גם מעולם לא גובשה או התקבלה תוכנית פעולה לאומית ליישום החלטה 1325. תת-הייצוג של נשים בולט וניכר גם בכנסת, שבאופן קבוע הרכבה אינו משקף השתתפות שוויונית של נשים. אמנם בעשור האחרון חל שיפור משמעותי במספר הנשים בכנסת, אך הנתונים עדין נמוכים ולא מספקים. ישראל מדורגת כיום במקום ה-83 מתוך 189 מדינות בשיעור הנשים בפרלמנט.

משבר הקורונה ואופן הטיפול בו הוכיחו פעם נוספת כי בעתות חירום נשים הן הראשונות להידחק הצדה, הן מבחינת ייצוג והן מבחינת ביטחונן האישי. בתקופות הסגרים שיעור האלימות במשפחה גדל באופן דרמטי. בחודשים מארס-אפריל, ימי הסגר הראשון, מספר הפניות למשטרה בגין אלימות משפחתית גדל בכ-30%. את הרקע והנסיבות שמובילים לפערי הייצוג בין נשים לגברים בפוליטיקה ובמוקדי קבלת ההחלטות ניתן לשייך, בין היתר, גם למיליטריזם המשחק תפקיד מרכזי בחברה הישראלית, בהיסטוריה הישראלית ובנרטיב הלאומי. ישראל מצויה בסכסוך מתמשך ובמרוצת השנים הדגש על ביטחון מאפיל על צרכים ומאמצים אחרים. למרות שנשים משרתות בצבא ובכל שירותי הביטחון, עומדת בפניהן תקרת זכוכית ברורה. ארגוני הביטחון מובלים ומנוהלים באופן מובהק על-ידי גברים.

החלטה 1325 מתייחסת לצורך בשילוב פרספקטיבה מגדרית בהיבטים שונים, בדגש על סוגיות של שלום וביטחון. בפעילות החברה האזרחית בישראל, ובתוך כך בארגוני השלום, ניתן לזהות ייצוג-יתר של נשים (וחשוב לזכור שמדובר בענף בו השכר הממוצע לרוב נמוך מהממוצע הארצי). בניגוד לפעילותן ומעורבותן של נשים בתמיכה וקידום תהליכי שלום מהזווית האזרחית, מקומן בתהליכי שלום פורמליים ומדיניים הוא שולי. כשבוחנים את סבבי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים מגלים כי לאורך השנים רק 5% מחברי צוות המשא ומתן הישראלי היו נשים. למעט ציפי לבני, שהובילה את המשא ומתן עם הפלסטינים ב-2008-2007 ושמילאה תפקיד חשוב בקידום תהליך השלום, נשים מילאו בעיקר תפקידים "תומכים", פעלו בעיקר מאחורי הקלעים, ומספרן היה נמוך בהרבה מזה של גברים. דוגמה מובהקת לכך ראינו ממש לאחרונה, בשיחות ובמשלחות הרשמיות למדינות המפרץ הפרסי ובעת חתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות. הדומיננטיות הגברית היתה מובהקת.

מחקרים שונים מצאו כי מעורבות נשים בתהליכי משא ומתן וגיבוש הסכמי שלום מגדילה את סיכויי הצלחתם. בחינת מעורבות נשים בתהליכי שלום במדינות שונות מראה כי הן תרמו להכנסת סעיפים מקדמי שלום ופיוס. כך, למשל, נציגות מטעם קואליציית הנשים של צפון אירלנד לקחו חלק פעיל בגיבוש הסכם "יום שישי הטוב" ושילבו בתוכו התייחסויות לפיוס, הכרה, חינוך ופעילות חברה אזרחית. בליבריה, תנועת הנשים בהובלתן של לימה בואי ואלן ג'ונסון סירליף (זוכות פרס נובל לשלום) השפיעה רבות על המשא ומתן – הן בהתעקשות על המשך קיומו והן בהכנסת סעיפים הנוגעים למעמד הנשים במדינה.

תנועת "נשים עושות שלום", הפעילה בישראל מ-2014, שאבה השראה מתנועות אלו והצליחה להניע בשנים האחרונות אלפי נשים, יהודיות וערביות, לפעילות אקטיבית לקידום שלום. התנועה מהווה כיום את אחת מתנועות השטח הגדולות בישראל והיא פועלת במספר מישורים, אזרחיים ופוליטיים, כדי להתניע תהליך מדיני לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכדי להגביר את שילוב הנשים בתהליך השלום.

בזירה הממשלתית, ניתן לראות בשנים האחרונות שיפור משמעותי בייצוג נשים במשרד החוץ. עד לפני כחמש שנים, נשים היו במיעוט בקורסי הצוערים ובהתאם לכך גם בנציגויות בחו"ל ובתפקידי מפתח במטה. קורס הצוערים של 2015 היה הראשון בו שרר שוויון מגדרי. בקורס של 2019, היה כבר רוב נשי מובהק. זהו צעד חשוב להגברת הייצוג הנשי בתחום מדיניות החוץ, אך הדרך עוד ארוכה. עד כה, למשל, מעולם לא כיהנה אישה כמנכ"לית משרד החוץ, ובכל ממשלות ישראל כיהנו רק שתי נשים כשרות חוץ. גם בזירה זאת פועלים ארגוני חברה אזרחית על מנת לשפר את האיזון המגדרי. ניתן לציין, למשל, את "פורום דבורה", שהוקם במטרה לקדם שילוב נשים בתהליכי קבלת החלטות ולעודד את פעילותן בתחומי חוץ וביטחון. הפורום פועל כרשת של נשים מקצועיות ותומך בהכשרה ופיתוח של דור חדש של מנהיגות בקרב נשים צעירות בתחומי החוץ והביטחון.

הבטחת ייצוג הולם ושילוב נשים במוקדי קבלת ההחלטות מחויבת על-פי חוק, אך יש בה הכרח גם מבחינה אזרחית ומדינית. הסתכלות על משבר הקורונה ברמה הגלובלית מעידה כי במקומות בהן נשים מובילות או מעורבות באופן שוויוני בקבלת החלטות – ההתמודדות עם המשבר טובה יותר. במלאת 20 שנים להחלטה 1325, יש לשאוף לכך שממשלת ישראל, על גופיה ומוסדותיה, תצטרף למאמצי החברה האזרחית, תעבור מדיבורים למעשים ותבטיח ייצוג הולם לנשים בכל המסגרות, הדיונים והוועדות השונות. מדיניות החוץ הישראלית והחתירה לשלום רק ירוויחו מכך.

המאמר פורסם לראשונה בבלוג מכון מיתווים בהארץ, 2 בדצמבר 2020

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון