אנדרלמוסיה בזירה הבינלאומית – מה זה אומר לגבי ישראל?

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

הזירה הבינלאומית מתמודדת בשנים האחרונות עם אתגרים חדשים שלא הכירה, אולי מאז תום מלחמת העולם השנייה. שינוי הכיוון האמריקני לעבר "America First" מאלץ את הקהילה הבינלאומית להפנים את השינויים שחלו – היעדר עניין אמריקני להוביל את "העולם החופשי", תוך הבלטת חילוקי הדעות של וושינגטון עם יריבותיה, ואף עם בעלות בריתה המסורתיות – ולאמץ מדיניות עדכנית מולם.

סימני השאלה מרובים: האם סין ורוסיה שואפות להיכנס לחלל שנוצר? האם תצלחנה? האם האיחוד האירופי ישכיל לשמור על "היצירה הארכיטקטונית" המרתקת שהקים? האם הזירה העולמית אכן תשתנה למערכת רב-קוטבית?

משבר הקורונה, שפרץ במלוא עוזו בחודשים האחרונים חידד ביתר שאת את סימני השאלה הללו. לפי שעה, לא ניתן להצביע על מהלך משותף בינלאומי, שנועד להתמודד בכוחות משותפים עם המשבר הגלובאלי.

ניסיון ראשון ננקט על ידי הנשיא הצרפתי מקרון. צרפת יזמה את אימוצה של החלטה משותפת במועצת הביטחון, שקוראת להפסקת כל מעשי האלימות באזורי סכסוך לנוכח משבר הקורונה. מהלך זה גובה גם בהצהרה מטעם מזכ"ל האו"ם, שקרא גם-כן להפסיק את הלחימה באזורי סכסוך כדי לאפשר להתמודד באותם אזורים, שממילא סובלים משירותי בריאות ירודים ביותר, עם איום הקורונה.

המהלך הצרפתי נתקל בהתנגדות מצד ארה"ב וסין סביב נוסח ההחלטה. וושינגטון ניסתה "לצבוע" את הקורונה כ"וירוס סיני", ונתקלה כמובן בהתנגדות סינית נחרצת. רוסיה נקטה בעמדה פסיבית, ובריטניה הייתה ממוקדת בהחלמתו של רה"מ ג'ונסון מן הקורונה. דווקא חלק מן החברות הלא קבועות במועצת הביטחון, כתוניסיה ואסטוניה ניסו לפעול, אולם נבלמו על ידי דרום אפריקה. הזירה המולטילטרלית משקפת יותר מכל את היעדרה של יד מנהיגותית מכוונת.

היעדרה של מנהיגות אמריקנית בעיצומו של משבר הקורונה גררה ביקורת מצד מחוקקים אמריקניים מן המפלגה הדמוקרטית, אולם ללא הועיל. הודעתו של הנשיא טראמפ, כי בכוונתו להפסיק את המימון האמריקני לארגון הבריאות העולמי, בתואנה כי הוא משרת יותר את האינטרסים הסיניים, המחישה שוב את הרציונל המנחה את ממשל טראמפ. מזכ"ל האו"ם הגיב באמרו, כי אין זה הזמן לפגוע במאמץ העולמי להתמודד עם משבר הקורונה.

תמונת המצב העדכנית משקפת היטב את חוסר הסדר המאפיין את הזירה הבינלאומית, ודווקא בעת שהיא נדרשת אליו יותר מכל. יש להניח, כי המגמות הללו בהן צפינו בשנים האחרונות יימשכו, מבלי שנראה כי אף אחת מן המעצמות – לפחות מבין חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון – מסוגלת להיכנס ל"נעליים אחראיות".

הניסיון הצרפתי מעורר הערכה, אולם מבלי שיזכה לתמיכה משמעותית, לפחות ממדינות כבריטניה או גרמניה (למרות שזו איננה חברה קבועה במועצה), חסר תוחלת. ניתן לשער, כי לפחות עד נובמבר, מועד הבחירות לנשיאות בארה"ב, סימני השאלה והיעדרו של "מבוגר אחראי" יוסיפו לאפיין את המערכת הבינלאומית.

מהן המשמעויות לישראל?

ישראל נהנית לאורך שנים רבות ממערכת יחסים הדוקה ואסטרטגית עם ארה"ב, שבשנים האחרונות התהדקה עד מאד עם ממשל טראמפ. החלל המנהיגותי, שמדיניות הממשל הנוכחי מותירה בזירה העולמית, צריך לחייב את ישראל לחשיבה מאומצת ביחס למשמעויותיו והשלכותיו על האינטרסים החיוניים לה. כך גם הפער המעמיק בין ארה"ב ובעלות בריתה המסורתיות.

מאליו מובן, שמערכת היחסים הייחודית עם וושינגטון היא נכס אסטרטגי, שיש לשמור עליו ולהשיבו לקונצנזוס הפנים-אמריקני ממנו נהנה עד לאחרונה. אולם, בנסיבות שנוצרו בשנים האחרונות ישראל צריכה להפנים, כי שומה עליה לאמץ "כישורים דיפלומטיים" עדכניים – יכולת תמרון משופרת בזירה בינלאומית שנעדרת הנהגה אמריקנית, כפי שכולם התרגלו אליה.

חוסר האמון והמחלוקות בין ארה"ב ומדינות רבות, כולל כאמור בעלות בריתה המסורתיות מזה שנים ארוכות, מחייב את ישראל לאמץ גישה מולטילטרלית חיובית יותר, הן מול שחקנים רב-צדדיים כאו"ם וסוכנויותיו השונות, והן כלפי מדינות נוספות.

ישראל הוכיחה אמנם בשנים האחרונות, כי היא מבינה את הכורח שנכפה עליה, בעיקר מול הזירה הסורית. חשוב להרחיבו אל הזירה הגלובלית, הבילטרלית והמולטילטרלית כאחד, מתוך הבנה שזה יידרש על מנת להוסיף ולהגן על האינטרסים החיוניים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 30 באפריל 2020.