ערב פתיחת האירוע המרכזי של הפדרציות היהודיות של צפון־אמריקה בשבוע שעבר, התבשרנו על יוזמה מרעננת של שרת התפוצות עומר ינקלביץ’ וח”כ תהלה פרידמן למסד מנגנון היוועצות בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות. רוב אזרחי ישראל מתייחסים לנושא בפיהוק, אולם זוהי אחת הסוגיות האסטרטגיות ביותר למדינת ישראל.
כזכור, הכרזת העצמאות של ישראל קוראת להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כאשר המדינה שתוקם תהיה גם מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינה דמוקרטית שבה יתקיים שוויון מלא בין אזרחיה היהודים והלא יהודים. מדינת ישראל אינה עומדת בייעוד הזה, אולם הצעת החוק של שתי המחוקקות היא בפירוש צעד בכיוון הנכון.
הציפייה של מדינת ישראל שיהודי התפוצות ירגישו קשר והזדהות עם מדינה שלא טורחת להביא אותם בחשבון בשיקוליה היא מופרכת. הגישה האינסטרומנטלית, שלפיה יהודים אמורים לתרום לנו מכספם, להפעיל את המנופים הפוליטיים שלהם לקידום האינטרסים שלנו או פשוט להעתיק את חייהם לכאן – היא הרסנית לייעוד של מדינת ישראל.
מי ששם את התוצאות לפני היחסים, לא ישיג לא תוצאות ולא יחסים. הדרך היחידה לשמר סולידריות הדדית היא גישה של “עמיות יהודית”, שמתייחסת לכל יהודי או יהודייה באשר הם כחלק ממשפחה מורחבת שמדינת ישראל היא מדינתם ומדינתן.
ראוי היה לעגן מנגנון היוועצות כזה בחוקה, אילו הייתה לנו כזאת, או באחד מחוקי היסוד, אך מכיוון שלא נעשה כך, יש הכרח בקידום החקיקה המוצעת, ויפה שעה אחת קודם. המצב הנוכחי, שבו מדינת ישראל מקבלת החלטות על סוגיות שמשפיעות על חייהם של כל יהודי העולם – בלי שיש להם יכולת להביע את דעתם – יעמיק את הקרע המסוכן שנג רם כתוצאה מהיחס המזלזל ביהודים מהזרמים הלא אורתודוקסיים כאילו הם יהודים סוג ב’, והוא יגרום לכך שנאבד אותם ואת תמיכתם.
גם הציפייה שלנו לנהל שיח רק עם מי מיהודי העולם שדעותיהם הפוליטיות עולות בקנה אחד עם אלו של ממשלתנו – תחריף את הקרע. אסור לנו להפוך את הדעות הפוליטיות למבחן של מי איתנו ומי לא. כאשר אנו מציבים את השיקולים הפוליטיים בראש, אנחנו הופכים את ישראל לגורם מפריד במקום לגורם מאחד.
אין מדובר בפגיעה במעמדו של המיעוט הלא יהודי בארץ, נהפוך הוא. יהודי התפוצות הם מהתומכים הגדולים ביותר של זכויות מיעוט במדינת הלאום שלהם, משום שהם חיים כמיעוט במדינותיהם ומבינים את חשיבות זכויות המיעוט בדמוקרטיה בריאה.
יש לברך על המאמצים לקידום עמיות יהודית של קואליציית העמיות בהובלת מכון “ראות”, וכן על היוזמה למנגנון היוועצות שעלתה מפסגה בנושא של בוגרי קרן וקסנר, ישראלים ואמריקאים, שעמלו על ניסוח אמנה חדשה להסכם בין ראש הממשלה הראשון שלנו בן־גוריון ובין נשיא הוועד היהודי־אמריקאי יעקב בלאושטיין ב־1950. חשוב לציין גם את המאמצים של הנשיא ראובן ריבלין ושל יו”ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז’י) הרצוג, המבינים שלמדינת ישראל יש מחויבות לעם היהודי כולו.
יש לקוות שהיוזמה של שתי המחוקקות תפתח עידן חדש, שבו פוליטיקאים ישראלים ירגישו מחויבות לחזון הציוני שכולל גם יהודים רבים שאינם מצביעים בפריימריז או בבחירות הכלליות. גישה כזאת של אחריות לאומית ראויה להערכה ולתמיכה של כל מי שייעוד המדינה חשוב לו או לה.
**המאמר פורסם באתר מעריב, 1 לנובמבר 2020.
