דחיית הבחירות בלוב – האם סכנה לחידוש מלחמת האזרחים?

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

לוב חוותה בעשור האחרון גלים בלתי פוסקים של עימותים אלימים. הגל הראשון החל ב–2011, כחלק מאירועי האביב הערבי, נמשך חודשים אחדים ובסיומו הופל שלטונו הממושך של מועמר קד'אפי, כזכור במעורבות בינלאומית אסרטיבית וישירה. הגל השני, אם ניתן לכנותו כך, החל ב–2014 ונמשך למעשה עד היום עם שורה של שחקנים מקומיים, הזוכים לתמיכה משמעותית (ודסטרוקטיבית) משחקנים חיצוניים דוגמת מצרים, טורקיה, רוסיה, ארצות הברית ואיחוד האמירויות.

בחודשים האחרונים שררה אופטימיות קלה, לאחר שבתום מאמץ פוליטי אינטנסיבי נקבע מועד לקיומם של בחירות פרלמנטריות ונשיאותיות, ב–24 לדצמבר 2021. אולם לא במפתיע התחוור לכל השחקנים הנוגעים בדבר כי הבחירות לא יוכלו להתקיים, לנוכח חוסר ההסכמה לגבי המועמדים הרשאים להתמודד, ובשורה התחתונה: היעדר בשלות מספקת בשני המעגלים – הפנים-לובי וזה הבינלאומי – למהלך מעין זה. מאליו ברור, שהחשש מחידוש מסיבי של הקרבות (קרבות ועימותים מקומיים מתקיימים כל העת) מוחשי ואיננו רחוק מהמציאות.

מהן הסיבות (העמוקות יותר) לדחיית הבחירות?

1. המעורבות החיצונית

מעורבותם של השחקנים הזרים בתמיכה ב"לקוחות הלוביים" שלהם (ממשלת ההסכמה בטריפולי מחד והגנרל ח'פתר מאידך, הראשונה על-ידי טורקיה והשני מצד מצרים, רוסיה ועוד) נמשכת, אמנם במקביל לניסיונות מצד הקהילה הבינלאומית (שליח מזכ"ל האו"ם, תהליך ברלין) לייצר אמון בתהליך הפוליטי.

במילים אחרות: השחקנים הפוליטיים בלוב נתפסו כ"בובות" בידי המדינות התומכות בהם, וכמשרתים את האינטרסים החיצוניים, ולאו דווקא של לוב. אין תמה, על כן, שגם תהליך אישור המועמדים שרשאים להשתתף בבחירות היה נגוע במידה רבה, ולבסוף נכשל.

2. חוסר בשלות ומוכנות של הזירה הפוליטית בלוב

אין זה מפתיע ששנים ארוכות של עימותים, ובמיוחד לאחר שנים ארוכות של שלטון קד'אפי, מקשים עד מאד לייצר אמון בתהליך הפוליטי, במדינה שממילא סובלת מ"משבר זהות", וכאמור מעורבות זרה כה אינטנסיבית.

3. חולשתה של הקהילה הבינלאומית

החולשה והיעדר המנהיגות בזירה הבינלאומית איננו משפיע רק על לוב (…), אולם ברור שלאחר הפלתו של קד'אפי מלאכת החלופה הרבה יותר קשה. זה הוביל, כאמור, למעורבותן של שחקניות אזוריות בעלות ענין ואינטרסים ברורים – מצרים, טורקיה, איחוד האמירויות – ורחוקות יותר כרוסיה.

האו"ם התקשה "לפקח" על הנעשה, אם כי המאמצים האינטנסיביים של שליחיו, בדגש על סטפני ויליאמס, הצליחו להשיג התקדמות משמעותית, אף אם לא מספקת לפי שעה. אגב, ויליאמס שכיהנה כסגן השליח המיוחד של מזכ"ל האו"ם ללוב בשנים 2018–2020, מונתה כעת לתפקיד הבכיר של השליחה המיוחדת, לאחר התפטרותו של הדיפלומט הצ'כי קובאץ'. היא זוכה להערכה רבה וחלק רב מההתקדמות במישור הפוליטי נזקף לזכותה.

*  *  *

השאלה המרכזית והמדאיגה היא מה יקרה עתה? האם החזרה לאלימות נרחבת הינה בלתי נמנעת?

יש להניח, כי העימותים בין קבוצות כוח באזורים שונים בלוב יימשכו או אף יחריפו. אולם התחושה היא שבקרב השחקניות החיצוניות הבוחשות בלוב מתחזקת ההבנה כי יש להמשיך במאמצים לייצב את התהליך הפוליטי במדינה. חזרה לעימות רחב יותר עלולה להביא לזליגה אל מחוץ למדינה (למשל, זרימה מסיבית של פליטים החוצה), ולבלימת הניסיונות לשקם את משק האנרגיה הלובי העשיר. אגב, מדובר בזווית חשובה ומרכזית מאד לנוכח עושרה האנרגטי של לוב (נפט וגז), ובמיוחד לאירופה, שנמצאת כמטחווי קשת ממנה, המתמודדת עם מחירי גז מאמירים, במקביל לתוכנית ולמחויבות להגיע לאנרגיה ירוקה ב–2050.

מגמת הפיוס, או הנורמליזציה, שמאפיינת בחודשים האחרונים את טורקיה, וקונקרטית מול מצרים ומדינות המפרץ, עשויה לסייע עד מאד בהקשר הלובי.

חזרתה של סטפני ויליאמס כשליחה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם יכולה אולי לעורר תקוות מסוימות לנוכח ניסיונה הרב והקשרים שטוותה עם השחקנים בתוך לוב ומחוצה לה.

בעינה עומדת החולשה, או היעדר נחישות והנהגה בינלאומית מספקת (ארה"ב?), אולם מה שמסתמן, כך נראה, הוא שהמפתח עבר יותר לידי ה"שחקנים החיצוניים", שמנסים לייצר תהליך פוליטי אפקטיבי יותר, ללא אשליות דמוקרטיות מרובות מדי. ואגב תהליך פוליטי, כדאי לשים לב לחזרתה של "שושלת קד'אפי" לתמונה, בדמות סיף-אלאסלאם קד'אפי (בנו של מועמר), שהכריז (ופועל נמרצות) על ריצה לנשיאות.

הזווית הישראלית

קיימת, אמנם בעקיפין. הצלחתה של מגמת הפיוס במדיניות החוץ הטורקית, ובעיקר מול מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה (ארדואן צפוי לבקר בחודש הבא בריאד), תשליך כאמור על המצב בלוב, אולם יכולה להשפיע גם על מערכת היחסים בין ירושלים ואנקרה.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 12 בינואר 2022