משרד החוץ לא קרס בבת אחת אלא בתהליך מתמשך. לכאורה מצבה המדיני של ישראל סביר, אך מדובר במערכת דינמית. לכן החלשתו של המשרד היא תופעה מוזרה שקשה למצוא לה הסבר רציונלי.
לו משרד החוץ הישראלי היה חברה ציבורית, הוא היה מכריז זה מכבר על פשיטת רגל. לכל הפחות, "הבעלים" היה מפעיל תוכנית הבראה מקיפה על מנת להחזיר אותו לפסים רווחיים. אבל משרד החוץ אינו חברה עסקית והציבור אינו דורש דין וחשבון שכן הוא לא ממש מכיר או מבין את מעשיו והישגיו בזירות עלומות ורחוקות. לכאורה, המשרד אינו נוגע בחיי היום-יום של אזרחי המדינה, וכיוון שכך, דעיכתו לא גורמת לזעקה.
אך האמת המרה היא שמצבו של המשרד האמון על גיבוש היעדים וקידום האינטרסים של ישראל בעולם הוא בכי רע. הקמתה של ממשלה חדשה ומינוי שר חוץ, במשרה מלאה יש לקוות, מהווים הזדמנות לתוכנית שתוביל לייצוב רגל חיונית לביטחון הלאומי של ישראל. משרד החוץ לא קרס בבת אחת אלא בתהליך מתמשך של ייבוש תקציבי וצמצום כוח אדם, נטילת סמכויות ודחיקה מצמתי קבלת החלטות, עד כדי פגיעה קשה ביכולות הליבה וביתרונות היחסיים הגלומים במשרד מקצועי חיוני.
המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-22 במאי 2019