האם אפשר להתחיל כבר את "היום שאחרי"? כך זה עשוי להיראות

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

כמעט ארבעה חודשים למלחמה, נותרה שאלת "היום שאחרי" בגדר תעלומה מבחינת ישראל. ארצות הברית, האיחוד האירופי, מדינות ערב ושלל ארגוני חברה אזרחית בישראל ומחוצה לה עובדים במרץ על מתארים שונים לסיום המלחמה ולהסדר ישראלי-פלסטיני-ערבי שיבוא בעקבותיו. המוטיבציה העיקרית להימנעות הישראלית מהצגת מתארי סיום היא כמובן פוליטית, אולם מתקרבת השעה שממשלת ישראל הרשמית – הנוכחית או זו שתחליף אותה – תצטרך "לרדת מהגדר".

כדי לבחון את האופציה הרצויה, יש להבין מה מוסכם ומה לא מוסכם על הצדדים השונים או על מרביתם: מוסכם שהחמאס לא יוכל להמשיך לשלוט בעזה או להיות שותף להסדר המתגבש; הרשות הפלסטינית תצטרך לעבור שינוי שלטוני; בישראל ייערכו בחירות ותקום ממשלה חדשה; ומדינות ערב יעניקו סיוע כלכלי לשיקום עזה ולחיזוק הרשות הפלסטינית. אין הסכמה על הנושאים הבאים: מי ישלוט בעזה? האם תקום מדינה פלסטינית? והאם ההסדר יהיה חלק מעסקה אזורית רחבה יותר?

המלחמה בעזה מייצרת הזדמנות לשינוי. ההיסטוריה מלמדת ששינויים גדולים התרחשו לאחר מלחמות, מהפכות, שינויי משטר ועוד. תוצאותיה הרצחניות של מתקפת חמאס והמלחמה יצרו באופן פרדוקסלי ומטלטל הזדמנות לשינויים הן בארכיטקטורה האזורית והן בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה העיקרית היא שמתוך הרכיבים הדרושים להסכם, וזאת על סמך הניסיון של הסכמי השלום והנורמליזציה, חסרים שלושה: מנהיגות לגיטימית, מנהיגות נחושה, ואמון בין הצדדים. שלושת העוגנים האלה חסרים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. במצב הזה אפשרות אחת היא להיכנס למרה שחורה ולהרים ידיים, והאפשרות השנייה, האופטימית יותר, היא לנסות להבין איך אפשר להתקדם במצב המסובך הנוכחי.

תנאי מרכזי להסדר הוא מעורבות משמעותית של מתווך בתהליך. הנשיא ג'ו ביידן וממשלו נטלו על עצמם את המשימה הזו, וניכר כי הם נחושים להשיג הישג משמעותי עוד בטרם הבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. בהקשר זה פורסם כי ארצות הברית, בשיתוף עם עשר מדינות באירופה ובעולם הערבי, פועלת לקדם הסדר בשלושה מסלולים: האחד נועד להביא להפסקת אש בעזה ולעסקה בסוגיית החטופים; השני נועד "לעצב מחדש" את הרשות; והשלישי נועד לדון בהקמת מדינה פלסטינית בתמורה לנורמליזציה של סעודיה עם ישראל.

מדובר בשלוש קומות של הסדר, שעלול כמובן להיעצר כבר בקומה הראשונה. ראוי להדגיש בהקשר זה, כי גם תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית מ-2003 הייתה בנויה משלבים ונעצרה בשלב מוקדם לאחר שישראל והרשות הפלסטינית לא מילאו את חלקן.

הסיכויים להסדר גדולים יותר כאשר הוא יוצר מצב שכל הצדדים מפיקים ממנו רווח, אם כי אף אחד מהם לא משיג את כל תאוותו. הרווח העיקרי של הפלסטינים הוא בהקמה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם תיקונים מוסכמים – דבר שנמנע מהם לאחר הסכם אוסלו – שמשמעותו איחוד מחודש של הגדה המערבית ועזה, קבלתה כחברה באו"ם והכרה בה מצד רוב מדינות העולם.

בצד הישראלי מחכים יתרונות רבים: קבלת ערבויות וחתימה על הסדר שאמור למנוע איום ביטחוני מהצד הפלסטיני; הסכם עם המדינה החשובה בעולם הערבי והאסלאמי; המשך תהליך האינטגרציה במזרח התיכון; פתיחת שווקים חדשים; בניית גשרים עם מדינות מוסלמיות מעבר לאופק (פקיסטן, אינדונזיה ועוד); ועיקור חלק ניכר מההתנגדות לישראל באזור ובעולם על רקע פתרון הבעיה הפלסטינית. ולבסוף, מעורבות גדולה יותר של סעודיה בשיקום עזה, על חשבון או לצידה של קטר.

אם ההנהגה הפלסטינית תדחה את העסקה המתגבשת – כפי שקרה גם כבר בעבר – קיימת אפשרות שסעודיה תראה בעצם הניסיון עלה תאנה מספק על מנת להתקדם לקראת הסדר. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאו, אמר כבר באפריל 2018 ("מעריב"), כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המשא והמתן — או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסעודים, מבחינתם, יתוגמלו על ידי ארצות הברית מבחינת נשק, הסכם הגנה ואולי אף היתר לגרעין אזרחי. לא פחות מכך, הסעודים יוכלו להתגאות כי בניגוד למדינות השלום והנורמליזציה, הם אלה שהצליחו לסייע לפלסטינים בהשגת מטרתם – הישג שיקבע את מנהיגותה של סעודיה בעולם הערבי.

באופן מפתיע למדי, במהלך המלחמה לא נסוגו הסעודים מכוונתם לקדם הסכם נורמליזציה עם ישראל. דווקא לאור הידיעה שחמאס – ומאחוריה איראן – תקפה את ישראל. נראה כי הסעודים מעוניינים להשיב מנה אחת שערה, בין השאר, גם כדי לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת.

באופן פומבי נשמעו לפחות שלוש הצהרות סעודיות חיוביות בזכות המהלך. עם זאת, ברור שבעקבות המלחמה, המחיר של נורמליזציה עם סעודיה האמיר; אם לפני המלחמה סעודיה דיברה באופן מעורפל על התקדמות בסוגיה הפלסטינית כחלק מהמחיר, עכשיו יישרה קו עם העמדה הקוראת להקמת מדינה פלסטינית, אך אין זה מן הנמנע כי היא תסתפק גם בפחות מכך.

הקשיים שבדרך

ארבע מהמורות לפחות קיימות בדרך להסכם. הראשונה מצויה במישור התודעתי ולה שתי פנים: התמודדות עם ההערכה שהתחזקה בעקבות ה-7 באוקטובר בקרב שני הצדדים שפתרון שתי המדינות שוב אינו רלוונטי. השנייה היא הצורך לרדת מהחלומות הגדולים של יצירת "ישראל הגדולה" או "פלסטין הגדולה מהים עד לנהר". שינוי תודעתי כזה הוא מהלך ארוך טווח, הנוגע לבניית זיכרון קולקטיבי חדש במערכת החינוך, בתקשורת ובשאר סוכני סוציאליזציה – זיכרון כזה שאינו עושה דמוניזציה ליריב. ספרי הלימוד במצרים, למשל, עוברים עתה שינוי חשוב בכל הנוגע להצגת היהודים וישראל, אולם זה קורה רק לאחר 45 שנה לאחר השלום – זמן ארוך מדי.

המהמורה השנייה קשורה לנטרול שיבושים בתהליך. כפי שחמאס פעלה לשבש, ובהצלחה, את הסכם אוסלו, וכשם שאיראן וחמאס פעלו לשבש, ובהצלחה, את הנורמליזציה עם סעודיה — כך קיימת הסכנה גם כעת, במיוחד אם חמאס יישאר מחוץ להסכם המתגבש.

השאלה הגדולה היא איזה מין חמאס ייוותר לאחר המלחמה – מוקטן, מוחלש או מחוזק בעקבות מה שנתפש בקרב הפלסטינים כהישג וכניצחון? העובדה שהצד הפלסטיני רואה בהתקפה הנפשעת של חמאס הישג אינה בהכרח שלילית, משום שהיא יוצרת בתודעה שלו סוג של שוויון, גם אם הוא מדומה.

גם סאדאת היה מתקשה להגיע להסכם עם ישראל אלמלא מלחמת 1973 שנתפסה אצלו ובקרב העם המצרי – וזאת בניגוד גמור לתפיסה הישראלית – כניצחון. בכל מצב, הזרם האסלאמי יישאר מרכזי בחברה ובפוליטיקה הפלסטיניים. אם הכוחות הפוליטיים של זרם זה יקבלו את כללי המשחק החדשים אין מניעה להשתתפותם בתהליך הבחירות. עם זאת, יש צורך לייצר ערבויות בינלאומיות וערביות לכל איום על כללי המשחק החדשים.

המהמורה השלישית נוגעת למשא המתן על סוגיות הליבה: ירושלים ופליטים. אלה סוגיות רגישות שעלולות לפוצץ כל משא ומתן בכל עת. גם כאן שני הצדדים יצטרכו לעבור תהליך של שינוי תודעתי לגבי גבולות האפשרי. למעשה, תולדות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני מאז הסכמי אוסלו רוויים בפתרונות יצירתיים ואין צורך כאן בהכרח להמציא מחדש את הגלגל.

המהמורה הרביעית, אולי הדוחקת ביותר, היא השעון הפוליטי. השעון של ממשל ביידן דוחק במיוחד, משום שהוא חפץ להגיע לעסקה עוד בטרם הבחירות בנובמבר 2024. מאידך, השינויים הדרושים בהנהגה הישראלית הפלסטינית טרם הבשילו ואין לדעת כמה זמן הם ייקחו – אם בכלל. אהרן דוד מילר, הדיפלומט האמריקאי הוותיק שנטל חלק בכמה סבבים של משא ומתן בין ישראל ושכנותיה, טוען כי במזרח התיכון יש שני משכי זמן: לאט, ולאט יותר, ולכן לדעתו ניתן יהיה כעת רק להניח את הפרמטרים לשלום שיחכו לממשל ביידן הבא ולממשלות חדשות בישראל וברשות הפלסטינית.

בזמן שישראל טרודה בעיקר בשאלת החטופים, מיטוט חמאס, סיוע הומניטרי לתושבים בעזה, המשך הלחימה ועוד סוגיות בוערות, ההתעסקות בנורמליזציה עם סעודיה והקמת מדינה פלסטינית עלולה להיתפש בציבור היהודי כדמיונית. ואולם, היכולת להסתכל קדימה ולהציע אלטרנטיביות מדיניות מייצרת תקווה לעתיד טוב יותר. ווינסטון צ'רצ'יל כבר אמר שהפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות ואילו האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי. ראוי, לדעתי, לאמץ את עמדת האופטימיסט.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-8 לפברואר.