כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
הפלישה הרוסית לאוקראינה הפתיעה את ישראל, ומאז תחילתה ישראל מתמרנת בין שני הצדדים, על מנת לשמור, בראייתה, על האינטרסים החיוניים שלה. על פני הדברים ההחלטה הייתה צריכה להיות ברורה מאליה: גינוי ברור של התוקפנות הרוסית והתייצבות עם המחנה המערבי והדמוקרטי, אליו היא שייכת. אולם התמונה מורכבת יותר וחשוב להבין מדוע ישראל החליטה שאיננה יכולה לעשות כן (לפחות לפי שעה).
ניתן להצביע על שלש נקודות עיקריות:
רוסיה הגבירה בשנים האחרונות את מעורבותה במזרח-התיכון, ובראש ובראשונה בסוריה. מאז התערבותה הישירה, שנועדה להציל את משטר אסד, היא הפכה להיות הגורם הדומיננטי ביותר בסוריה, כמובן לצד איראן. האינטרס הישראלי הברור למנוע התבססות איראנית נרחבת בסוריה, כמו גם העברת נשק מתקדם לחזבאללה בלבנון, חייב פעילות התקפית בזירה הסורית.
לנוכח הדומיננטיות הרוסית, הוקם מנגנון תאום מול מוסקבה, שפועל באופן אפקטיבי מזה מספר שנים, ושנועד להבטיח את מרחבי התמרון של שני הצדדים. חשוב לזכור, כי בבסיס התאום הישראלי–רוסי קיים מפגש אינטרסים, אמנם לא זהה, שתכליתו בשורה התחתונה בלימת ההשפעה האיראנית בסוריה בטווח הזמן המתקדם.
ארצות-הברית שינתה בשנים האחרונות, עוד בימיו של ממשל אובמה, את סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ שלה. הפניה מזרחה, לעבר אסיה בכלל וסין בפרט, מהווה את אבן הראשה של המדיניות האמריקאית בזירה הבינלאומית. מעורבותה במזרח-התיכון פחתה.
חשוב יותר: בעלות בריתה באזור חוות את השינוי במדיניות האמריקאית בחשש ובחוסר נחת. סימני השאלה לגבי מידת מחויבותה של וושינגטון להתייצב לצידן, בין אם מדויקים ונכונים אם לאו, התעצמו.
הדברים אמורים בעיקר ביחס למדינות המפרץ, ודי ברור שאלו תרמו תרומה ניכרת להסכמי אברהם. אולם גם בירושלים לא רווים נחת מן הפחת באיכות הקשב האמריקאי לאזור.
הזירה הסורית מהווה נייר לקמוס מרתק, בה המעורבות האמריקאית בעיצוב שדה המערכה פחתה באופן משמעותי. זה הוביל, כאמור, להכרח בתאום הדוק עם מוסקבה, ול"נינוחות רבה יותר" בדו שיח אתה. החתירה הברורה של ממשל ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן לא הוסיפה נחת, בלשון המעטה, בירושלים ובמפרץ.
הבטחון העצמי ביחס למרחב התמרון המדיני של ישראל השתפר לאין ערוך בשנים האחרונות. השלכותיו של האביב הערבי על כל השחקנים באזור; שיתוף הפעולה האזורי באגן המזרחי של הים-התיכון; וכאמור הסכמי אברהם, הן מול מדינות המפרץ והן עם מרוקו ו(במידה שונה) סודאן, הגבירו את הבטחון העצמי של ישראל, ושיפרו כמעט ללא הכר את היכולת לתמרן בין שחקנים שונים.
תיטיב להעיד על כך, כדוגמא מאלפת, מערכת היחסים עם קטר. למרות העובדה, שמדובר ביריבה בולטת של בעלות בריתה החדשות של ישראל במפרץ, ובדגש על סעודיה, שתי המדינות הצליחו לאתר מפגש אינטרסים אד-הוק מול שלטון החמאס ברצועת עזה. התמיכה הפיננסית, שמעניקה קטר לחמאס, שמשרתת את האינטרס הישראלי, לא פגעה במערכת היחסים ההדוקה (והמתהדקת) עם מצרים ומדינות המפרץ.
אף הניסיון המחודש לחמם את היחסים עם טורקיה נחווה בישראל, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כמתקיים מנקודת עוצמה שלה.
הפלישה הרוסית לאוקראינה מתרחשת על רקע ההתפתחויות הללו. אין תמה על כן, שישראל חשה כי יש ביכולתה, וכאמור באורח שמשרת את האינטרסים שלה, לתמרן בין הקוטב הרוסי לזה האוקראיני, המערבי.
ראוי להדגיש שוב: מדובר בהבנה, כי שימורה של קרבה, אמנם ביקורתית במידה מסוימת, עם מוסקבה משרת את האינטרס הישראלי, וחשוב מכך, יש ביכולתה של ישראל לעשות כן. על רקע זה יש לראות את ניסיון התיווך הישראלי, כפי שבא לידי ביטוי בביקורו של רה"מ בנט במוסקבה, והמשך המגעים עם כל הצדדים. לא ברור אם ישראל סבורה שאכן יש ביכולתה לתווך, אולם התחושה בירושלים הינה, שזה משרת את "תכלית התמרון", כמתואר לעיל.
השאלות שעומדות על הפרק בהקשר זה מרכזיות וחשובות ביותר:
- האם מדיניות החוץ הישראלית אכן "עלתה מדרגה" בשנים האחרונות באופן שמאפשר לה כושר תמרון משופר.
- ומעבר לכך: האם ישראל מתרגמת את מעמדה כ"מעצמה אזורית" למדיניות פרו-אקטיבית יותר מול סכסוכים אחרים בזירה האזורית והבינלאומית.
נראה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית. ישראל מצליחה בשנים האחרונות לנהוג בתבונה ולנצל לחיוב את מערכות היחסים שטוותה, באופן שמשרת את האינטרסים שלה וכאמור את מרחב התמרון.
התשובה לשאלה השנייה מורכבת ומאתגרת הרבה יותר. מדיניות החוץ הישראלית מתאפיינת, למעשה מאז קום המדינה, במגננה מול איומים ואתגרים הניצבים לפתחה. ישראל "התמחתה" יותר בסיכולם של איומים, באמצעים מדיניים וצבאיים, ובבלימתן של יוזמות מדיניות בינלאומיות שחששה מהן.
המלחמה באוקראינה מציבה בפני ישראל אתגר שונה במהותו ובעוצמתו. יכולת התמרון נותרה חיונית ורלוונטית, אולם בעיקרו של דבר מדובר כעת בהתגוששות ב"ליגת המעצמות" שמאיימת על הסדר העולמי, כפי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעקבות התפרקותה של ברית-המועצות.
מדובר בעימות מולו ישראל צריכה לנהוג אמנם באופן זהיר ומושכל, אולם בה בעת בהיר וצלול. במילים אחרות, ישראל שוגה כאשר היא מבלבלת בין כושר תמרון משופר (וכאמור, לאין ערוך), לבין יכולתה ועוצמתה הדיפלומטיות בעת שהיא מנסה להתמקם (שלא לומר, לתווך) בין שני קטבים מעצמתיים.
אוקראינה, חשוב לזכור, "מייצגת" במלחמה זו את המערב, ולא את המדינה האוקראינית גרידא, על אף שמדובר כמובן בטרגדיה למדינה ולעם האוקראינים. חיזוק מעמדה האזורי של ישראל, ובמידה מסוימת גם הבינלאומי, עלול לבלבל.
חיוני מאד להבחין בין יכולת תמרון משופרת ובטחון עצמי גובר, שני אלמנטים חשובים ביותר במישור המדיני-אסטרטגי, לבין יכולת אמיתית לתווך בסכסוך בין שני צדדים, ולפסוח על שתי הסעיפים, ולא כל שכן כאשר מדובר למעשה בניסיון לעצב סדר עולמי חדש.
המלחמה באוקראינה מחדדת, למי שצריך חידוד מעין זה, את מקומה של ישראל במחנה המערבי-דמוקרטי. גם במוסקבה מבינים את זה. האינטרס הלאומי-אסטרטגי של ישראל מחייב להבהיר את מה שברור לכולם, ובמהרה.
המאמר פורסם בזמן במרץ 2022.
