המו"מ על הגבול הימי בין ישראל ולבנון – בכל זאת דרך חתחתים?

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

המשא ומתן בין ישראל ולבנון לסימון הגבול הימי החל ב-14 באוקטובר, במתכונת שונה מזו העקיפה שהתקיימה לפני מספר שנים. הפעם, שתי המשלחות נועדו באופן ישיר, בחסות האו"ם ובסיועו של תיווך אמריקני אינטנסיבי.

הנסיבות הנוכחיות בלבנון, של משבר כלכלי ופוליטי חסר תקדים, השרו, פרדוקסלית אולי, מעין רוח אופטימית כי ניתן יהיה להשלים את המשא ומתן במהרה. הציפיה לפשרה מהירה התבססה גם על כך ששני הצדדים קיבלו למעשה, אמנם לא באופן פורמלי וסופי, את הצעת הפשרה האמריקנית שהוצגה בפניהם בזמנו, באפריל 2012. אולם הקשיים שהתגלעו בחודשיים שחלפו מאז תחילת השיחות אינם צריכים להפתיע. מדובר, ככלות הכול, במשא ומתן בין מדינות המצויות במצב מלחמה, וטרם ניתן יהיה להגיע להסכם, נדרשים כמה סבבים של כיפופי ידיים ומחלוקות מובנות.

דווקא בעיתוי הנוכחי מעניין במיוחד לקרוא את מאמרו של פרד הוף, השליח האמריקני שתיווך בזמנו בין ישראל ולבנון. במאמר מפורט ומרתק, שפרסם הוף בתחילת דצמבר ב-Newsline Magazine, מתוארים בהרחבה מסעות הדילוגים שקיים במשך כשנתיים, 2012-2010, בין ביירות וירושלים בניסיון לצמצם את הפערים בין שני הצדדים. הוף מגלה כי הצעת הפשרה האמריקנית חילקה את אזור המריבה בין המדינות ביחס של 45 אחוזים לישראל ו-55 אחוזים ללבנון. ישראל קיבלה את ההצעה, בתנאי שגם לבנון תסכים, באגרת ששלח שר החוץ הישראלי דאז למזכירת המדינה קלינטון במאי 2012.

בצד הלבנוני התמונה הייתה מורכבת וסבוכה יותר. בפגישה שקיים הוף בביירות באותו חודש עם ראש הממשלה נג'יב מיקאתי, אמר זה האחרון שהוא מקבל את ההצעה, אולם הוא חייב להביא אותה להצבעה בקבינט, תוך שאיפה להסכמה מלאה של חבריו. הוא ביקש מהוף להיפגש עם מספר שרים כדי לעדכנם. הוף עשה כן, ולדבריו לא חש בגישה שלילית מצד איש מבני שיחו. הוא עדכן גם את מנהיג האופוזיציה דאז סעד חרירי, וגם מצידו לא נשמעה התנגדות. רק ראש הממשלה לשעבר פואד סיניורה התעקש שהאו"ם צריך להיות המתווך ולא ארה"ב.

שר האנרגיה בזמנו ג'בראן בסיל (חתנו של הנשיא הנוכחי מישל עאון) לא היה בתמונה, ועל כן הוף נועד גם אתו, ולהתרשמותו בסיל, אף כי נקט בקו "לאומני" גם בפומבי, נטה לתמוך בהצעת הפשרה אם אכן הייתה מועלית להצבעה בממשלה. אולם הרצח של ראש שירותי המודיעין הלבנוני בזמנו וויסאם אלחסן, שבוצע באותם ימים, שיבש הכול, והממשלה הגיעה במהרה לסוף דרכה. הצעת הפשרה לא הובאה להצבעה בממשלה.

נחזור לימינו אנו. ריבוי השחקנים המעורבים בתהליך קבלת ההחלטות בלבנון, מתוך המדינה ומחוצה לה, מקשה מאד על ניהול משא ומתן רגיש מעין זה. אגב, הוף הדגיש במאמרו כי ברור לחלוטין שהחיזבאללה (ואיראן ברקע) היה בתמונה, ונתן אור ירוק לקיום המשא ומתן בזמנו, ומאליו ברור שכך גם כעת.

מה ניתן, אם כן, לצפות כעת?

האינטרס הלבנוני (והישראלי) בהשגת הסכם בעינו עומד. כך גם הנסיבות הקשות בהן שרויה כעת לבנון. אולם, לנוכח חילופי הממשל בוושינגטון, יש להניח שהאטה מסוימת בתיווך האמריקני בלתי נמנעת. סביר שהדרג הפקידותי המעורב במלאכת התיווך ינסה לשמור על המומנטום, ולהותיר את המשא ומתן על כנו, אולם העדרו של דרג מדיני אמריקני יעיל עד לאחר ה-20 בינואר, פירושו עיכוב בלתי נמנע.

בלבנון פנימה, המשבר מעמיק למרות שאפשר וסעד חרירי יצליח להרכיב ממשלה, ואולי לייצב, ולו במעט, את הזירה הפוליטית. יש לקוות, שההסכמה שהושגה בעמל רב, שאפשרה את קיום המשא ומתן במתכונת הנוכחית, תישמר. זה אינו מובטח, כלל ועיקר. בלבנון נשמעו קולות שמתחו ביקורת על "סממני נורמליזציה" במהלך המשא ומתן בנאקורה, אולם במקביל נשמעו גם קולות, מפתיעים למדי, שלא חששו מהסכם עם ישראל, אף הסכם שלום (למשל, בתו של הנשיא עאון).

סביר, שגורמים חיצוניים, ותורכיה בראשם, ינסו להפעיל לחץ על הממשל הלבנוני על מנת למנוע הסכם, שעלול בראייה הטורקית להעניק זריקת עידוד למהלכי שיתוף הפעולה האזוריים בשנים האחרונות, מולם היא חשה מבודדת.

מה ישראל צריכה לעשות?

שומה על ישראל לשמר את התיווך האמריקני המוצלח עד לכניסתו של הממשל החדש, כולל הבהרה לצוותו של הנשיא הנבחר ביידן, שהאינטרס הישראלי בהסכם בעינו עומד. התפקיד של האו"ם, כמטריה ונותן חסות למשא ומתן הוא חיוני, למרות שישראל איננה מתלהבת מכך באופן מסורתי. מעורבות האו"ם משרתת ומסייעת לשימור האינטרס הלבנוני במשא ומתן. ישראל יכולה גם להבהיר לחברות האנרגיה הרלוונטיות בצד הלבנוני, כי חשוב שיאיצו בצד הלבנוני לשמר את המומנטום שנוצר כעת, אם ברצונן לממש את הפוטנציאל המצוי במים הכלכליים הלבנוניים.

רוח הנורמליזציה השורה על האזור בחודשים האחרונים, אינה יכולה לכלול את לבנון. אולם, הרושם הוא, שלבנון התגברה על "מחסום הפחד" ביחס לשיחות ישירות עם ישראל. אין צורך לערער את הסטטוס קוו הרגיש שהושג. נדרש ניהול מושכל וסבלני של המשא ומתן, בתקווה שמפגש האינטרסים הנוכחי יוביל, בסופו של יום, להסכמה.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 20 בדצמבר 2020.