משבר חדש פרץ בין ישראל לטורקיה. המרכיבים מוכרים לנו מסבבים קודמים – חילוקי דעות בנושא ירושלים, נפגעים פלסטיניים רבים בעזה, ומערכת בחירות מתקרבת בטורקיה. גם את הזליגה של המשבר מהזירה המדינית לזו התקשורתית והפוליטית ראינו בעבר – השפלות של דיפלומטים לעיני מצלמות ויוזמות חקיקה לוחמניות בשני הפרלמנטים.
בלהט האירועים, לצד קידוש הגאווה הלאומית, הכעס על האחר, והרצון להחזיר מהלומות ולהסלים, נשכחת חשיבות היחסים בין המדינות. יחסים שמתקיימים ברציפות, למרות כל הקשיים, מאז שנת 1949, ושהניבו לישראל ולטורקיה לאורך השנים תועלות ביטחוניות, מדיניות, כלכליות, ואזרחיות.
לא בכדי החליטו נתניהו וארדואן, למרות הדם הרע שזורם ביניהם ולמרות הביקורת הציבורית, להגיע ב-2016 להסכם לשיקום היחסים. זה לא מובן מאליו עבור ישראל לקיים יחסים דיפלומטים מלאים – גם אם בעייתיים – עם מדינה אזורית חשובה בעלת אוכלוסיה מוסלמית. אין לוותר על היחסים הללו כבדרך אגב. בתקופה הקרובה יש לפעול להכיל את המשבר הישראלי-טורקי ולמנוע הידרדרות נוספת, שתוביל להורדה פורמלית של דרג היחסים אותה יקח זמן לתקן. צריך לעשות זאת באמצעות דיפלומטיה שקטה, מקצועית ויעילה ולהימנע ממהלכים מתסיסים שמטרתם לרצות את הקהל בבית.
ישנם רבים בישראל ובטורקיה – ובהם אנשי עסקים, מחקר, מדיניות ותרבות – שהיחסים בין המדינות חשובים להם, ושיהיו מוכנים להירתם ולסייע כפי שעשו בתקופות משבר בעבר. אפשר גם לנסות לרתום את ארה"ב לטובת המהלך. גם היא צד לסיפור, לאחר שטורקיה החזירה את שגרירה בוושינגטון להתייעצות על רקע העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. ויש גם לקח רחב יותר עבור ישראל, שהמשך הקיפאון בתהליך השלום וההסלמה מול הפלסטינים מקשים על ניהול יחסים דיפלומטים תקינים עם מדינות האזור.
המאמר פורסם ב"מעריב", 21 במאי 2018.
