מאמרי דעה ופרשנות
/ ישראל והמזרח התיכון
היסטוריונים של העתיד לא יתקשו לסמן את 2023 כשנה בעלת חשיבות מיוחדת בתולדותיה של מדינת ישראל. הייתה זו שנה שהציבה מראה בפני החברה היהודית, שנתגלו בה במלוא החריפות והאכזריות כמה מבעיות היסוד שנזנחו, הועלמו או סתם נשכחו על ידי ממשלות ישראל, אך במיוחד זו שהוקמה על ידי בנימין נתניהו שלושה ימים בלבד לפני שנחגגה 2023.
זה החל עם המהפכה המשפטית שהוכרזה ברוב פאר ומעט הדר על ידי שר המשפטים יריב לוין ב-4 בינואר 2023, שישה ימים בלבד לאחר כינונה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. ללא הכנה או הידברות מוקדמת, המהפכה איימה לשנות סדרי יסוד מבחינת הפרדת הרשויות, יחסי חילונים-דתיים, יחסי יהודים וקבוצות מיעוט אחרות (מוסלמים, דרוזים ונוצרים) ועוד. לאחר חודשים רבים של הפגנות המוניות, החל תהליך הידברות מהוסס שלא היה ברור מה תכליתו ומה סיכוייו, כאשר העיניים נשואות לפסיקת בג"ץ בכל הנוגע לרפורמה המשפטית.
הפתעה זו הדגישה כישלון כפול במדיניות שהוביל נתניהו בשנים האחרונות בנושא הפלסטיני בכלל, ובקשר לחמאס בפרט: האחת, שניתן להרתיע את חמאס ולהגיע איתו להבנות, תוך כדי החלשת הרשות הפלסטינית. השנייה, שניתן להטיל מצור על עזה בים, באוויר וביבשה, שימנע הצטיידות צבאית.
המלחמה הוכיחה עד כמה מסוכן הפילוג החברתי, שהיווה קטליזטור למתקפה הרצחנית. הניסיון לקדם סדר יום סקטוריאלי, במיוחד בשעה שאיומים צבאיים נשקפים מהסביבה האזורית וראשי מערכת הביטחון מזהירים מפני הסלמה אפשרית קרובה ללא מענה של הדרג המדיני, נכשל וראוי לשמש לקח לממשלות הבאות. התגייסותה של החברה למאמץ המלחמתי אינה צריכה להטעות לגבי נכונותן של הקבוצות המודרות או הצפויות להיפגע מהמהפכה המשפטית להמשיך את המאבק הפנימי אם תידרשנה לאחר סיום המלחמה. יתרה מזו, המלחמה צריכה להוות אינדיקציה לתיקון עיוותים שנעשו כלפי מיעוטים, במיוחד עם חקיקת חוק הלאום.
מתקפת חמאס גם הבהירה שלא ניתן עוד להתעלם מהאיום של חיזבאללה בצפון. אומנם מרבית תושבי לבנון אינם מעוניינים במלחמה, אולם על מנת להבטיח את ביטחונם של התושבים על הגבול, חייב להימצא פתרון – בין אם הוא מדיני או צבאי. מאחורי חיזבאללה ניצבת איראן, שמפעילה גם שלוחים נוספים באזור, אך ההתמודדות מולה חייבת להיות מערכתית, יחד עם ארצות הברית ומדינות אחרות החולקות אינטרסים דומים עם ישראל.
במקום הסכמים חדשים, קיפאון
המלחמה מהווה גם מבחן לכל הישגיה של ישראל במזרח התיכון מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים (1979). הסכם זה פתח את הדלת להכרה ולהשתלבות של ישראל במזרח התיכון. בעקבותיו באו הסכם אוסלו עם הפלסטינים (1993), הסכם השלום עם ירדן (1994) וכינון יחסים דיפלומטיים עם עומאן, קטר, תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. האינתיפאדה הפלסטינית, שפרצה בשנת 2000, אומנם גרמה לנסיגה – חלק מהמדינות ניתקו את היחסים וחלק החזירו את שגריריהן – אולם הסכמי השלום עם מצרים וירדן נותרו על כנם. לא זו בלבד, אלא שהסכמי נורמליזציה נחתמו עם איחוד האמירויות הערביות, בחרין ומרוקו ב-2020, תוך כדי התעלמות ודחיקת הסוגייה הפלסטינית מסדר היום האזורי. ממשלות נתניהו הובילו את הקו שניתן להתקדם עם מדינות ערב מבלי להידרש לעניין הפלסטיני, בד בבד עם חיזוק מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון.
למעשה, 2023 אמורה הייתה להיות שנת השיא – השנה שבה תוגשם פסגת החלומות האזורית של נתניהו והיא הסכם נורמליזציה עם סעודיה. הדיווחים רמזו על משא ומתן מתקדם מאחורי הקלעים בין ארצות הברית וסעודיה, בידיעת ישראל. ואולם, מתקפת חמאס שמה קץ, לעת עתה, לרעיון, לאחר שסעודיה החליטה על השעיית המגעים. ראוי להדגיש כי עוד לפני המלחמה חלה האטה בשיתוף הפעולה עם מדינות ערב, על רקע הרכב הממשלה הקיצוני ומדיניותה.
אומנם מדינות ערב המכונות "מתונות" לא שברו עד כה את הכלים עם ישראל. למעט ירדן, שהחזירה את שגרירה, כל מדינות "השלום והנורמליזציה" לא נקטו בצעדי עונשין ואף הצהירו על כוונתן להמשיך לקיים יחסים עם ישראל. עם זאת, דעת הקהל הסוערת בעולם הערבי לטובת הפלסטינים, ולעיתים גם לטובת חמאס, מהווה מגבלה על כושר התמרון של שליטי מדינות ערב. אבל חתירה לפתרון הבעיה הפלסטינית לא נועדה לרצות את דעת הקהל הפלסטינית והערבית, אלא לפתור את אחת מבעיות היסוד המודחקות של ישראל והיא – השליטה על עם זר.
האירועים הטראומטיים של 2023 הציבו בפני ההנהגה והחברה הישראלית מראה עכורה עם שאלות קשות בענייני פנים וחוץ כאחד. שאלות אלו יצטרכו לקבל מענה במהלך השנים הקרובות, אבל לא על ידי הממשלה הנוכחית.
המאמר פורסם ב-n12 ב-6 לינואר.
