תופעת ההגירה המוסלמית לאירופה זכתה בשנים האחרונות לתשומת לב ציבורית ואקדמית רבה. נראה שבישראל לרבים יש עניין מיוחד בנושא – שאלות הנוגעות לאתגר ההגירה המוסלמית ליבשת, בין שאלה עוסקות בזהותה ובצביונה של אירופה המוכרת דרך הפוליטיקה המקומית והבינלאומית שלה, השפעתה על האינטגרציה האירופית, מקומה של הדת, וכלה כמובן ביחס לישראל. כל הסוגיות הללו מעוררות בקרב ישראלים רבים (לרוב יהודים) מטען רגשי כבד ויחס שיפוטי חשדני, לרוב שלילי, כלפי מה שנראה, לכאורה, כתהליך "אסלאמיזציה של אירופה."
את נקודת המבט השלילית הזו ניתן להבין משני היבטים הכרוכים זה בזה באופן הדוק. ההיבט הראשון מתקשר להשלכת הסכסוך הערבי-ישראלי על אירופה, שבה תופעת ההגירה נתפסת כהמשך, או כביטוי, של יחסי ישראל עם מדינות ערב והאסלאם. המזרח התיכון עובר אל אירופה: מה שקורה כאן, מתרחש, או יתרחש, שם. תפיסה זו מלווה לעתים בחשש מפני העמקת תחושת "האי הישראלי" בלב האוקיינוס האסלאמי, ופחד מאיבוד שכן קרוב. במובן זה, נקודת ההבנה וההסתכלות הישראלית על ההגירה האסלאמית לאירופה קשורה הדוקות לסכסוך הישראלי- ערבי.